מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

עדי-עד – לעדי עד
הגדל

15 משפחות גרות כיום בעדי-עד שממזרח לשילה. בחודש שעבר חגגו 8 שנים ליישובם. היה זה אחרי הסכם וואי, שבו התחייבה ישראל להעביר כחמישית משטחי יהודה ושומרון לשליטת הרשות הפלשתינית לאריק שרון, אז שר החוץ בממשלת נתניהו, היתה עצה פומבית למתיישבים: "רוצו על הגבעות. מה שתתפסו יהיה שלנו. מה שלא תתפסו לא יהיה שלנו". כמה בחורי ישיבה מ"שדות אמיר" - ישיבה חקלאית שפעלה אז בשבות רחל – עלו על"גבעה ו'",3 ק"מ דרומית-מזרחית לשבות רחל. חממה הוקמה בן לילה, ובה גרו ולמדו הבחורים. לאחר חודש עלו לגבעה גם שני קרוואנים, ועמן שתי משפחות.

בלילה שבו עלו מתיישבי עדי עד על הקרקע, בראש-חודש חשון תשנ"ט, ישבה סגולה מלט, רעייתו של בועז מלט, מייסד ישיבת "שדות אמיר" ממובילי מהלך גאולת הקרקעות באיזור שילה, והכינה כריכים לבחורים במטבח ביתם בשבות רחל. לפתע נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמד בחור צעיר, בדרכו לביתו שבחברון. "שמעתי, אז באתי", אמר בפשטות והצטרף לעבודה על הגבעה. זה היה אלעזר ליבוביץ הי"ד, שנרצח לפני כארבעשנים בפיגוע מדרום לחברון בידי המחבלים שרצחו מיד אחר-כך גם את בני משפחת הרב דיקשטיין ז"ל מפסגות. לימים, הייתה זו הצעתו של אלעזר שנבחרה לשמו של היישוב החדש, בזכות משמעות הנצח שבה, וכדברי הפסוק בתהילים: "זו מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אויתיה".

בית כנסת קבע נבנה לפני כארבע שנים. גם המקווה נמצא בשימוש. "העיר הגדולה" העורף המטרופוליני היא שילה. צרכניה, קניות וכו' – הכל עושים בשילה.

היישוב, כעיקרון, לא מגודר. כך הם יכולים להתפרס ולבנות את הבתים מרוחקים בכוונה זה מזה, כדי לתפוס כמה שיותר שטח. כאן, כמו במקומות רבים, הפנימו את אזהרת שרון מלפני 7 שנים, "מה שתתפסו יהיה שלנו, מה שלא - לא יהיה שלנו".

 

יש מקום לקליטה – בעדי-עד

 

רחל סיני, אביטבול במקור, היא רוקאית אמיתית שעלתה ממרוקו רק לפני 7 שנים, בהיותה בת 12. הוריה עדיין גרים במרוקו. רחל היא הצעירה מבן 11 אחים ואחיות. לישראל הגיעה עם כל המשפחה כאשר אחד מאחיה הגדולים התחתן, ללא שום כוונה להישאר בארץ. הציצה – ונפגעה. ההורים לא התלהבו להשאיר את הילדה בת ה-12 לבדה בישראל, אך רחל התעקשה. אחרי מאמץ שיכנוע ממושך הסכימה האם שרחל תישאר אצל האח שזה עתה התחתן. שש שנים גרה אצלו. לפני שנתיים עברה לירושלים ללמוד במדרשת "נתיב בינה". לפני חודשיים התחתנה, ומאז היא בעדי-עד. בעלה, עידן, לומד בישיבת שילה. הוא בן קרני-שומרון, אשר גר בנוה-דקלים במשך 6 שנים. רחל עובדת במשק בית, ועובדת כמה שעות בשבות רחל.

מוריה ועקיבא שפירו הגיעו לעדי-עד לפני שנתיים. לפני כן גרו בפני-קדם במזרח גוש-עציון.לזוג שלושה ילדים, הבכור לומד במכמש, האמצעית באחיה והקטנה בגן בעדי-עד.עקיבא יונתן שפירו עלה ארצה מנבאדה שבמערב ארה"ב לפני 10 שנים, בגיל 23, בערב ר"ח חשון, התאריך שלימים יהיה יום ההולדת של עדי-עד. מבחינתו מדובר בחגיגה משולשת - זה גם יום הולדתו. מוריה במובן מסויים חזרה "הביתה". היא בת שילה, בתם של עירא ואורית רפופורט. "מה שמשך אותי לכאן במיוחד הוא המרחב הפתוח, והמרחב האנושי" – אומרת מוריה – "אנשים מיוחדים, עובדי ה'. המיוחד כאן הוא החיבור לבורא ולבריאה. כל אחד עובד את ה' בדרכו הוא, ומאידך הם עובדי ארץ-ישראל. קשורים לאדמה, עבודות כפיים. רבים עובדים במקום. הרגשנו שאנו יכולים להתאים לכאן. השתננו מאד לטובה מאז הגענו".

משה וסיגלית טמיר הגיעו לעדי-עד לפני 8 שנים משבות רחל. משה הוא הרבש"ץ האזורי של שרשרת היישובים אחיה, עדי עד, אש קודש, שבות רחל, קידה, הבית האדום – שרשרת היישובים שבונה את "ציר חוצה שומרון ההתיישבותי". יש להם יקב קטן, לאחרונה חיסלו את חוות הסוסים. בנושא היקב אינם יחידים – במקום יש עוד משפחה עם יקב. 5 ילדים. הגדולה בכתה ג' לומדת בשילה. בן אחד לומד בעלי, בן אחד לומד במכמש, ואחד באחיה.

משפחת טמיר היא המשפחה השניה בעדי-עד. כשקם היישוב היו בו שתי משפחות – טמיר ומלט. בימי נערותו למד משה בישיבת "שדות אמיר", והתאהב במקום. גם סיגלית התלהבה מהרעיון להקים מקום חדש.

משה הוא בן נוה-דקלים, בנו של שלום טמיר, אחיו של אפרים טשנדי, המנהל המיתולוגי של בית-ספר "נאות קטיף" במשך שנים רבות.

סיגלית: "גם מי שמגיע לכאן "נורמאלי", מהר מאד נכנס לאווירה המיוחדת של עדי-עד. באנו לכאן בראש מאד מסויים, ובכל פעם שאני רואה כאן משפחה חדשה, זה מוסיף לנו.

"ברוך ה', כל אחד שמגיע לכאן הוא עולם ומלואו בפני עצמו. עלי זה מאד השפיע. הייתי אשה עובדת ולומדת ונפתחתי למשהו אחר. רוב הנשים כאן בבית, מגדלות את הילדים. 25 ילדים יש בעדי-עד".

לאחרונה נקלטה במקום משפחה חדשה, שמואל ויהודית לוץ עם 10 ילדיהם. למזלם, הם עדיין יכולים לקלוט משפחות חדשות. יש כאן בתים להשכרה וקראוונים שבהן ניתן לקלוט עוד משפחות.

עבור לתוכן העמוד