מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

יוסף שוקר ז"ל איננו
הגדל

יעקב ליבי ושושי גרינפלד

 

בי"ח תמוז תשנ"ז, 23 ביולי 1997, הועלתה מכולה ראשונה לגבעת אחיה במזרח שילה - הראשונה בגבעות שממזרח לשילה. בשלב הראשון היא אוכלסה בידי רווקים. את ביתהקבע הראשון בנו בעליו במו ידיהם. ראשיתה של אחיה היה בחורף תשנ"ה, כאשר מספר משפחות מתושבי שבותרחל, החלו לטעת עצי זיתים במורדות הגבעה השוכנת כקילומטר וחצי מזרחית ליישובם. מעברלחשיבות נטיעת עצים בארץ-ישראל המשתווה לקבלת פני משיח, עמדה גם המטרה של תפיסת אתאדמות המדינה באיזור, כשלב ראשון לפני הקמת יישוב על הגבעה. היתה זו יוזמה של זמביש, להקים את שכונת שבות-רחל מזרח. רכז גרעינים ב"אמנה", אלון פרבשטיין, וקודמו בתפקיד ראובן כהן מקדומים (השניים בדיוק עסקו בהעברת התפקיד מכהן לפרבשטיין) נפגשו עם ראש ישיבת ההסדר בשילה הרב מיכאל ברום, לדון איתו בהקמת הנקודה החדשה. הרב ברום הקשיב להצעה ולבסוף העלה הצעה משלו: "אם אתם רוצים להצליח, יש כאן אדם אחד שיעזור לכם יותר מכל אחד אחר. קוראים לו יוסי שוקר". בו במקום קרא הרב ברום ליוסי שוקר, הציג אותו בפני אורחיו ואמר לו: "יוסי, זו המשימה שלך". שוקר הסכים במקום. שש שנים וחצי אחרי האסון שפקד אותו, מאז שכב משותק בכל גופו, הלך שוקר לעולמו והוא בן שלושים ותשע. שוקר נולד ברמת גן. ילד של העיר, שהתאהב במרחבים. לחבל בנימין הגיע בשנת תשמ"ה, כנער בן 18, והצטרף כתלמיד לישיבת ההסדר בשילה. במסגרת הישיבה הוא שרת בצבא כשריונר, וכבר אז התבלט בעצמתו המיוחדת בעשייתו הצבאית, ובעמידתו העיקשת על עקרונותיו הרוחניים והלאומיים. הוא השלים את מסגרת לימודיו בישיבה והוסמך להוראה בחינוך ולרבנות. בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה נשא לאשה את רונית, טבריאנית טיפוסית, שרצתה לגור בצפון. שוקר משך אותה לבנימין, למורת רוחם של בני משפחתה, ושאב אותה אל חלומו המוזר לאכלס גבעות ריקות. כזוג צעיר הם נרתמו למשימות חינוכיות שונות. למרות הצעות עבודה מרובות באזור, העדיף יוסף לשמש כרב בתי"ס בשפלה ובהוראה בבתי"ס ממלכתיים, כי "את התורה צריך להפיץ לאלו שלא מספיק יודעים על קיומה, ולאלאלו שכבר מכירים אותה". בסופי שבוע הם יצאו להעביר סמנריונים ל"תיכוניסטים" במסגרת מדרשת "חלקת השדה" (שבאלון מורה). לא פעם, דווח ע"י תלמידים, שהשיעורים והשיחות היו נמשכים עד אור הבוקר. משבות רחל לאחיה בתקופה זו, ריכז וארגן יוסף גרעין התיישבות, ששאף להתנחל באחת הגבעות שליד שילה. הגרעין היה מורכב ברובו מאברכי הישיבהומתושבי הישוב שילה. ממשלת ישראל, בלחץ הממשל בארה"ב, אסרה את הקמת הישוב החדש. הקבוצה ניסתה לממש את שאיפתה להתיישבות בדרכים שונות - ללא הצלחה. ביום שלאחר הירצחם של רחלה דרוק ויצחק רופא הי"ד עלתה הקבוצה על הקרקע בתנאים קשים ביותר ובניגוד לדעת הממשלה והקימו את הישוב "שבות רחל". התנאים הקשים גרמו לכך שבחורף 1992, שהיה חורף קשה ומושלג מאוד, עזבו רוב המשפחות את הישוב. יוסף שוקר לא נשבר- הוא לקח על עצמו לגייס משפחות חדשות ושימש בהתנדבות כמזכיר הישוב עד... שיוסף ורונית הגיעו למסקנה שיש צורך במשימה התיישבותית משמעותית עוד יותר. הם עזבו את הקרוואןשלהם לטובת משפחת קליטה אחרת ועברו להתגורר בגבעה המרוחקת כ- 3 ק"ממ"שבות רחל". לגבעה זו הם צרפו משפחות נוספות ונתנו לה שם "גבעת אחיה"- ע"ש אחיה השילוני התנ"כי. היסטוריונים ודאי יסמנו את שוקר כמי שפתח את עידן המאחזים, והגבעות, עדרי הצאן והחקלאות האורגנית, מעליהם מפעמת הרוח האנטי ממסדית, והחופשית. גאולת קרקע באמצעות נטיעות את מפעל ההתיישבות הוא ליווה בפעילות מתמדת לגאולת קרקעות הסביבה. "ואז יוסי החליט לטעת זיתים", מספרת רונית שוקר אלמנתו. “הוא חשב שהזית הוא סמל להשתרשות. ברפואה הסינית הזית הוא סמל לנתינה. ומהצד הפסיכולוגי חשב יוסי, שגם כשכותשים ומרסקים זית, יוצאמשהו צלול וטוב". למרות העדר תקציבים ממלכתיים, ולמרות התנכלויות אין סופיות מצד ערביי האזור, הוא עסק בנטיעת עצי זית בשטח של אלפי דונמים באזור שילה- מכביש 60 ועד דרך אלון. אלפי עצי זית נטע באדמות שליד הגבעה באחיה, לבדו. שטוף זעה ושמש התרוצץ, שתל, עדר, וניכש, כדי להגשים את חלומו, שהתמזג עם חלומם העתיק של בני עמו, לגאולה, עצמאות, ופיסת ארץ. בגבעה, ממנה נשקפים נוף הררי פראי, ובקעת הירדן, הקים בית בד קטן. בנוסף בנה שם בית עץ יפהפה. כארבע פעמים נעקרו חלקות של שוקר. העקבות הובילו אל הכפר הסמוך ג'לוד, ולמרות הסריקות שבוצעו, עצי הזית נגוזו. שוקר לא התייאש, חסך, קנה ונטע מחדש. והכל גידל על טהרת האורגניות. הטרנד הלך והתפשט. רוח חדשה פיעמה בגבעות, הן התמלאו בתי עץ, עדרי צאן, מטעים וכרמים. באדמה נגעו הגבעונים בעדינות, ורכות, משתדלים לא לפגוע במרקם המקומי. הרוח הייתה של עצמאות וזהות מקורית, ולא ניסיונות חיכוי של הישראליות הישנה. השנים חלפו. שוקר שקע בטיפוח עצי הזית שלו, ובמקביל לימד תורה בישיבה בצופית. יוסף, איש המעש, היה בעצם איש של רוח- הרוח הגבית הדוחפת של מבצעי התיישבות באזור, כפועל עמוק של עבודת ד' שלו ושל הסובבים אותו. יוסי ידע ללבות את הרוח בלבבות, להדליק את האור בעינים, ולהרחיב את מעגל הבנים הבונים. כמורה רוחני של הנוער, דאג יוסף להביא למטעים תלמידים ובני נוער ע"מ שיעסקו בנטיעה תחילה, למרות שברור היה שהרווח החינוכי יהיה הרווח היחידי שינבע מפעילות זו. הוא הוביל גם אחרים ללכת בדרכיו ובכך מימשו יחדיו את הבעלות היהודית על שטחים נרחבים ביותר בכל אזור שילה והשומרון. גם רונית, פעלה ברוח זו, והיתה שותפה להקמת מדרשת "בינת" ביישוב שבות רחל ולמרכז המבקרים באחיה, בהם מתחנכות בנות ישראל, הבאות למקום, לאהבת התורה והארץ. במקביל לפעילות ענפה זו שימש יוסף גם כמחנך במכינה הקדם צבאית "צופית" שליד הישוב נווה צוף, וכמנהל המכון להכשרת מורים שבישיבת ההסדר בשילה. הוא הקפיד לחבר את תלמידיו לעבודת האדמה בארץ ישראל. הוא נהג לומר "יש צורך ליטול ידיים בקדושה לפני שנוגעים באדמת ארץ ישראל, אך אין צורך לשטוף ידיים המלאות בוץ מאדמה קדושה זו". בית-הבד הנטיעות נתנו פרי, עוד ועוד כרמי זית נטעו, והיה צורך להקים בית בד משוכלל שיפיק את השמן והאור מהזיתים, ויאפשר את פרנסתם של העוסקים בנטיעות. יוסף נרתם למשימה זו והקים בחצר ביתו שבאחיה בית בד משוכלל לטובת חקלאי האזור. הרווחים יועדו מראש לנטיעות נוספות ולסיוע לחקלאים מתקשים בראשית דרכם. חיש מהר רחש בית הבד פעילות מרובה והמקום נהיה צר מלהכיל את כל הזיתים שהגיעו אליו מכל האזור. זמנו היה עמוס כל כך, עד שלבסוף, אפילו אשתו התעצבנה. "ביקשתי שיעשה שינוי בחיים, ושיחזור ללמוד בישיבה לחצי שנה" מספרת רונית. “רציתי שנשכיר את המטעים. יוסי אמר: “את רוצה שאהיה עציץ?” אמרתי לו: "מה יש? תהיה עציץ לחצי שנה. אני אשקה אותך, ואפנק”. כשקרה האסון ויוסי הפך לצמח, נזכרתי בשיחה, ונבהלתי". האסון פקד את שוקר בחורף. "באותו יום ראשון ארור" נזכרת רונית "בסוף יום העבודה, כשהמכונות נשטפו, עמדתי ליד יוסי ודיברנו. נכנסתי הביתה, ומיד קראו לי. יוסי נשאב לאחת ממכונות ייצור השמן.הייתי בטוחה שהוא מת. ניסרנו את המכונה. כשהוצאנו אותו שאלתי: "אתה יכול לדבר?" יוסי אמר: "עם ישראל חי, קיים, וינצח". בשניה אחת נכנסו בי כוחות של אמונה. חשבתי: אם עם ישראל זה מה שמעסיק אותו ברגע טראגי כזה, הוא יתגבר. יוסי נפגע בגזע המוח, וביד". שוקר הובהל לבית החולים הדסה, ורונית, אחות במקצועה, ניסתה להצילו מידי הרופאים. "עשו ליוסי ניתוח עשרים שעות ביד. שאלתי: מה עם הראש? עשיתם לו ct? והרופאים אמרו: גברת תסמכי עלינו. הראש בסדר, אנחנו עושים כל מאמץ להציל את היד. יוסי התעורר מהניתוח והפך צמח". "עולמי חשך. חודשיים אחרי הפציעה יוסי גסס. הרופא קרא לי: "גברת שוקר, את מבינה מה קורה?” לא רציתי להישאר שם. נפרדתי מיוסי. אמרתי איתו שמע ישראל, נישקתי אותו והלכתי. הייתי בטוחה שזה הסוף. בבוקר הודיעו לי שהתאושש. ואז אמרתי לעצמי: או שאת יורדת למטה עד הסוף, או שמתוך זה את מתרוממת. בחרתי לקום". מאוכזבת ופגועה מהרשלנות הרפואית, עשתה שוקר הסבה מקצועית, עזבה את תפקידה כאחות, ועברה ללמד במדרשה לבנות בשבות רחל. “לרגע לא חשבתי לעזוב את גבעת אחיה", אומרת שוקר "בני משפחתי לחצו, אבל אני התעקשתי". הוא איבד את יכולת הדיבור והתנועה בכל גופו,רק עיניו הגדולות הביעו את אשר בליבו. במשך שש שנים נסעה רונית יום יום לבקר את יוסי במחלקות השונות בהן אושפז. היא הייתה לומדת איתו, שרה לו, ומטיילת איתו בחצר. פעם אמרה לה חברה: זהו. השבוע את לוקחת חופש ולא מבקרת אותו. היא אמרה: "הביקור לא מחליש אותי, יוסי נותן לי כוח". גופו של שוקר היה משותק, והוא תקשר רק דרך העיניים. דיבר בעזרת טכנולוגיה ניסיונית שפותחה עבורו: שילוב של תכנת מחשב, וחיישן הממוקם מול עיניו ומגיב לתנועת העפעפים. שש וחצי שנים התמודד בגבורה במצב זה עד שבשבת פרשת שמיני, כ"ו ניסן, ביום בו מציינים את יום פטירתו של יהושע בן נון- נוחל הארץ, השיב יוסף את נשמתו לבוראו.

 

עבור לתוכן העמוד