מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

"גירשתם כתום, קיבלתם אדום"
הגדל

מאת רחל קליין

צילומים: חגי הוברמן

 

שבוע שני למבצע "עופרת יצוקה". השבוע הראשון לפעילות הקרקעית. השעה קצת אחרי ארבע אחר הצהריים. אנחנו נוסעים דרומה. מימיננו מאדימים השמים. שעת שקיעה פסטורלית. התחושה פחות. בימים כתיקונם השלטים אשדוד, אשקלון, באר שבע הם מראה מקום. ערים שוקקות חיים. היום הם רדיוס של סכנה. יש להם הנחיות והוראות מיוחדות. "בהישמע צפירה, קול נפץ או "צבע אדום", יש להיכנס למיגון על פי זמני ההתרעה השונים. חמש דקות מרגע ההתרעה או קול הנפץ, ניתן לצאת מהמיגון - אלא אם ניתנה הנחיה אחרת". אנחנו על כביש 4. התנועה זורמת, ערה לא פחות מהתנועה שכנגד. זר כי יקלע לרגע למקום, לא יעלה על דעתו כי הוא באזור סכנה של נפילת קסאמים. הערב יורד ואנחנו בכניסה ליישוב ניצן. ניצן הוא יישוב קהילתי השייך למועצה אזורית חוף אשקלון, בצפון חולות ניצנים, צפונית לעיר אשקלון. מוגדר כיישוב דתי. היישוב הקטן ניצן נוסד בשנת 1949. בשנת 2005, אחרי גירוש מתיישבי חבל עזה מבתיהם, הורחב היישוב ניצן עבור מאות משפחות מגוש-קטיף, ממפוני תוכנית ה"התנתקות". במקום נבנו יותר מ-1000 קרווילות זמניות. לרגע נדמה לי כי נקלענו לאזור יוקרתי של וילות מטופחות. אך מהר מאוד מבהירה לי נועה בת ה-10 כי "בעיטה" אחת בקיר תשאיר בו חור. כן, אלו הקראווילות שהוכנו למפונים של גוש קטיף. מחוץ לבתים אנחנו רואים את ה"מיגוניות". בהתחלה, כשהצביעו עליהן, ואמרו אלו ה"מיגוניות", לא ממש הבנתי למה מתכוונים. נכון, ראיתי צינורות בטון ענקיים. אך הייתי בטוחה שאלו צינורות המשמשים לעבודות תשתית. עד שהתקרבנו וקיבלנו הסבר שאלה הן ה"מיגוניות". לכאן, מסבירים לי הילדים, אנחנו נכנסים כשיש אזעקה. הם אפילו השאירו שם כדור משחק. שלא ישעמם לנו, הם מסבירים. המזל הגדול הוא שאין צורך לשהות ב"מיגוניות" יותר מחמש דקות.

תורנות אמהות

אנחנו נכנסים לביתם המטופח של רחל ומוטי סלייטר. נועה ממשיכה לחייך אלינו. נראה לי שהיא די שמחה על האורחים הלא כל כך צפויים שהגיעו לבקר. אני שואלת את נועה אם היא מפחדת, והיא לא מהססת לומר שכן. "אני הכי מפחדת מהאזעקות". אני ממשיכה לשאול את נועה מה הם עושים במשך היום, עכשיו כשאין לימודים. "אני קמה מאוחר ואנחנו עושים פעילויות בשכונה. בכל יום אמא אחרת מתנדבת לערוך את הפעילות. היום לשל עשינו מובייל". דווקא אחותה עדן בת ה-19 וחצי אומרת שאותה הכי מפחיד למות. עדן נמצאת בבית עם חברה. לא. הן לא נראות מפוחדות. ורחל מסבירה: "ילדים צריכים לצאת החוצה. לראות חברים, לדבר. סיכמנו שכל אמא תעשה פעילות שעתיים ביום. זה יכול להיות אפיה, עבודות יצירה וכך הילדים נפגשים ויכולים להעביר ביניהם חוויות". - אני מניחה שהתחושה שמלווה אתכם היא לא פשוטה. מה המחשבות שעוברות לך בראש עכשיו? "אולי המשפט שהבנות צבעו על המיגוניות אומר הכל. 'גירשתם כתום, קיבלתם אדום'". ועדן מציעה לרשום על המיגוניות "הכניסה לטילים אסורה". "העניין הוא" - אומרת רחל - "שכבר עברנו את המצב של התחושות של ההלם. אתה מרגיש הפוך על הפוך על הפוך. גורשת כדי לקבל ביטחון באזור ואתה עצמך לא יכול להרגיש ביטחון. זה מאוד מרגיז ומאוד מתסכל. "התחושה שלנו היא שהמדינה לא מוכנה לספק שום הגנה לתושבי גוש קטיף. גם את המיגוניות האלו קיבלנו לאחר שהפעלנו לחץ רב". - איך בכל זאת מתמודדים עם המצב? "יש כאן התארגנות גדולה של צח"י – צוות חירום יישובי. התארגנו עם מיפוי של כל היישוב. על כל "משעול" או שניים ישנה רכזת משעול שאמורה לשים לב ולדאוג לצרכים, לשים לב אם יש משהו שונה בתפקוד של כל אחד שגר במשעול. ואם צריך עזרה להגיש אותה. עשינו מיפוי של כל משפחה. אנחנו יודעים בדיוק מי מהבעלים מגוייסים או אחד מבני המשפחה, וגם שם נותנים את התמיכה. זה נותן הרגשה של אחריות הדדית, של ביחד. בגוש הייתה אחוות לוחמים אמיתית, אנחנו מנסים קצת לשחזר אותה".

נפגשים ב"ביובית"

"ה"ביוביות" (זה השם שנתנו הילדים ל"מיגוניות" - ר.ק.) הם אומנם פתרון חלקי, אבל שם נפגשים כולם ואז יש אווירה של צחוק והומור והעברת אינפורמציה, שזה יתרון לעומת ממ"ד פרטי, שם לא רואים אף אחד. יש יותר את הלבד, כל אחד לעצמו. כאן, יש יותר את הביחד". ונועה מוסיפה ואומרת שהמיגוניות הן גם עבור אנשים שבמקרה עברו באיזור, כך שהם יכולים להיכנס ולשהות במיגונית בזמן של אזעקה. אני, כמעט משתכנעת. - אתם מרגישים את ההשפעה של המצב על הילדים? "בכל בית יש לפחות ילד אחד שהמצב משפיע עליו יותר. היה כאן מישהו שישב בבית עם קסדה ואפוד. אין ספק שזה מישהו שכבר חווה טראומה. המצב הזה הוא רגרסיה אמיתית. כמובן יש את הילדים שלא נרדים בלילה ורוצים לישון עם אמא במיטה. ואת אותם ילדים שבוכים לפעמים. ולכן אנחנו משתדלים להוציא את הילדים הרבה לפעילויות מחוץ לקו האש". - מתרגלים למצבים כאלה? "בפעם הראשונה שהייתה אזעקה" - מספרת עדן - "התחלתי לבכות. היום אני מרגישה יותר את הכעס. לא מספיק מה שעברנו שם? (בגוש קטיף ר.ק.) אז עוד פעם? כל פעם שזה קורה, אני שומעת את הבומים שהיו בגוש". ונועה מוסיפה "עד שחזרנו ללימודים, לשגרה, עד שהצלחנו סוף סוף להתרגל". "בעקבות הגירוש" - מסבירה רחל - "נוצר פער לימודי של שנה וחצי. סוף סוף הם נכנסו לתלם, לשגרה מבורכת, והנה אנחנו שוב בהרגשה של חוסר אונים. קיבלנו הוראות מפיקוד העורף, זה היה ממש לעג לרש. כתבו שם מה עושים בזמן של אזעקה, הסבר מפורט ויפה על הכניסה לחדר מוגן, או הסבר על המקום הכי מוגן בבית, כמו מסדרון. אצלינו המסדרון הכי מסוכן. שלא לדבר על חדרים. כל ההוראות הללו בכלל לא שייכות אלינו. "התחברנו לריבונו של עולם ואמרנו תהילים. ידענו שזו ההגנה הכי טובה". "די" - אומרת רחל בטון נחרץ - "אנחנו רוצים כבר לקום על הרגליים. שיפסיקו לרחם עלינו ולהזמין אותנו. היינו מסכנים לפני הגרוש, בגרוש ועכשיו שוב"? אני שואלת את עדן מה היא רוצה שיקרה עכשיו. "אני רוצה שהממשלה הזו תקבל שכל. אני חושבת שהילדה הזו שלידי (מצביעה על נועה ר.ק.) יש לה שכל לנהל את המדינה יותר מכל מנהיגיה". אני שואלת את הבנות היכן הן היו רוצות לגור. עדן אומרת בגוש, בהתנחלות. נועה דווקא הייתה רוצה לגור בירושלים.

בעל ובן מגוייסים

מול משפחת סלייטר גרים יוסי ויעל נוימן. יוסי מגוייס ביחידה לוגיסטית של פיקוד דרום ואילו הבן איתי הוא טנקיסט. הוא נמצא בלב ליבה של המלחמה. בעזה. יעל כבר מותשת. היא התראיינה היום כמעט ללא הפוגה לאמצעי התקשורת השונים. כולם רוצים לדעת איך שורדים עם בעל ובן מגוייסים. "את השרות הלאומי שלי" - מספרת יעל – "עשיתי בימית. גם את בעלי פגשתי שם. עברנו יחד את פינוי ימית כך שזה היה טבעי מאוד משם להמשיך לגוש קטיף. 23 שנים גרנו בגוש, מהראשונים ממש". - מה התחושה שלך היום? "היה לנו ברור שצריך להיכנס לעזה ולעשות שם סדר ארוך טווח. מצד שני זה מרגיז. הבן שלי איתי נמצא עכשיו בנצרים. כבר היינו שם! זה כבר היה שלנו! למה שוב להיכנס לשם? "תביני, משבת לא שמעתי ממנו. רק היום ממש לכמה שניות, הוא התקשר מטלפון של חבר. הצליח לומר אני בסדר, אל תדאגי, נשיקות". - אתם חיים בתחושה של פחד? "הייתי מגדירה את זה יותר כלחץ. אני משתדלת בימים האחרונים לא להדליק בלי סוף את הטלוויזיה. משתדלים להוריד מינונים של חדשות. בימים הראשונים נסעתי לאחותי שגרה ברחובות, כך שבשעות שהייתי בעבודה, הילדים אצל אחותי. אבל זה לא פתרון. בסוף הילדים, למרות "הקרטונים", רוצים להיות בבית. הם צריכים את המיטה שלהם, את הפינה שלהם, את הבית שלהם. לאחר שחזרנו הביתה, אחותי התקשרה והבת שלי ענתה. כשהיא שאלה מתי אנחנו באים שוב, אמרה הבת 'אנחנו לא באים, יש לנו מיגוניות'. "בסך הכל המיגונית היא לזמן קצר וכך גם ניתן לפגוש אנשים, הילדים למדו לשחק שם. אם זה לא היה עצוב, זה היה יכול להיות מצחיק ונחמד". אנחנו לא רוצים להעיק על יעל. היה לה יום עמוס. הבת אצלה עם הנכדים ואנחנו ממשיכים בינות לקראווילות. ברקע נשמעים הדים של ארטילריה. אין ספק שהצבא שלנו במשימה לא פשוטה. ההדים נשמעים בזה אחר זה ואנחנו מבינים שהלחימה הופכת להיות אינטנסיבית ביותר. "מטורף לחשוב שפעם שניה נקלענו למצב הזה" גם בבית משפחת בטר אנחנו מתקבלים בחמימות. בסלון מתנוססת תמונה - ציור מדוייק של הבית היפה שהיה להם בגוש קטיף. מוכי ותמר מסתכלים על הציור בערגה. כאילו עדיין מסרבים הם להאמין. תמונה מעניינת אחרת צדה את עיני. בתמונה שניים מילדיהם. אסף ויעל. אסף עטוף בטלית ויעל מדליקה נרות שבת כשמטפחת ראש קשורה לראשה. הכיתוב שמתחת לתמונה אומר: שבת אחרונה בגוש קטיף. אסף בן 12 וחצי. הוא מודה בפה מלא שהוא מפחד. יש לו שתי גומות חן וחיוך מקסים שגורם לך לרצות לצבוט לו בלחיים. "הכי מפחיד זה האזעקות" - הוא אומר - "אתה יודע שיש לך זמן מסויים לרוץ ואתה לא ממש יודע איפה תהיה נפילה". תמר, אמו של אסף, מספרת שהם נסעו לכמה ימים לנוף איילון. "אסף מאוד מפחד, לכן התרחקנו קצת מהאזור. גם כשגרנו בגוש קטיף הוא פחד. זה כל כך מתסכל.

זה מטורף לחשוב שפעם שניה נקלענו למצב הזה.

בעצם כל מה שאמרנו לפני ההתנתקות אחד לאחד פשוט קורה בפועל. לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר. היינו בקבוצת יבנה במשך 3 שנים. לפני ארבעה חודשים הגענו לכאן, בקושי הצלחנו להתארגן ועכשיו כל הבלאגן הזה. אני ממש לא יכולה להאמין. עד שאסף נכנס לתלם, חזר לשגרה, התחיל לצאת ולהכיר חברים חדשים, שיחק כדורגל, כמעט לא ראיתי אותו. הרגשנו שאנחנו משתקמים מבחינה נפשית ועכשיו יש רגרסיה אמיתית. בבת אחת הכל נעלם כלא היה. זה עצוב". אני שואלת את יעל בת 11 ממה היא הכי מפחדת. "כשאני הולכת לשירותים או למקלחת ואני לא יודעת מה יהיה אם בדיוק אז תהיה אזעקה". אסף ויעל מרגישים קצת יותר בטוח מאז שהביאו להם את המיגוניות. "היום היינו שם כבר פעמיים". מסביר אסף. אני שואלת אותו מה היה רוצה לומר לראש הממשלה, "אני רוצה לומר לו שלא יעשה הפסקת אש. הפסקת אש תעזור רק להם להתארגן מחדש ולהתחמש ולכן אסור לנו להסכים".

לא מבקשים סליחה

"מה שהכי מרגיז" - אומרת תמר - "זה שאף אחד לא מבקש סליחה. אנשים כותבים קצת באינטרנט, פה ושם בעיתונות, אבל ברייש גליי לומר סליחה טעינו, זה אף אחד לא אומר. וזה כואב, כואב שהגוש שלנו חרב על כלום וכואב כי הילדים שלנו משלמים מחיר יקר מבחינה נפשית". לא קל לעזוב את היישוב ניצן. את רוצה להישאר, להזדהות, לעטוף, לחבק. אבל השעה מאוחרת וצריך גם להכין את הכתבה. בדרך הביתה למרכז אנחנו מאזינים לחדשות. כן, יש לנו הרוגים ופצועים. התחושה קשה. הדמעות כבר מפלסות להן את דרכן החוצה. אבל יש לנו גם אנשים אמיצים. אנשים שלא מאבדים את האמונה, אנשים שלא מוכנים לוותר. אנחנו מגיעים הביתה כשברקע מתנגן לו השיר "אין לי ארץ אחרת..."

 (פורסם ב"מצב הרוח" במהלך מבצע "עופרת יצוקה", יג' טבת 9.1)

 

עבור לתוכן העמוד