צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

פרידה חגיגית נעמי ספיר

פרידה חגיגית נעמי ספיר (הגדל)

באוהל האירועים בכפר-עציון התכנסו בי"א בתמוז, 1 ביולי, עובדי תנועת ההתיישבות 'אמנה' לדורותיה, בערב לכבוד נעמי ספיר, מלוות היישובים הוותיקה שפרשה לגמלאות אחרי 30 שנות עבודה.
לערב הגיעו אנשי 'אמנה' לדורותיהם, בהם המזכ"ל הראשון של 'אמנה' ח"כ אורי אריאל, מזכ"ל 'אמנה' כיום זאב חבר (זמביש), חיים פוגל, מוני ותמר בן ארי מראשוני 'אמנה' וממקימי כפר-אדומים, אלון פרבשטיין מנהל מחלקת המידע של 'אמנה', דובי מרקוביץ מנהל חברת הבניה 'בנייני בר-'אמנה'', נתן אנגלסמן, דוד מבצרי - רכז החקלאות של 'אמנה', ועוד רבים רבים. הגיעו גם בני משפחתה של נעמי, בעלה יצחק, ילדיה וכן הרב יהודה פליקס - אחיה של נעמי ספיר. את הערב ליווה בשירה אדם צחי.
נעמי ספיר התקשתה להסתיר את התרגשותה, כשהקריאה את דברי הפרידה מחבריה לעבודה.

לשיר על אנשי 'אמנה'
 
תודה שזיכיתם אותי הערב בחוויה מרגשת של זכרונות וברכות. מודה אני לקב"ה שזיכני להיות שותפה למעשה ההתנחלות בארץ ולקבל שכר כפול ומשולש: שכר קיום מצוות ישוב ארץ ישראל בגופי עם משפחתי, שכר כיבוש הארץ ע"י סיוע בהקמת ישובים ואיכלוסם. עולה עליהם שכר הסיפוק מכך, שביציאתי לפועלי ולפרנסתי הגשמתי אמונות, מצוות וחלומות..
בכל שנות עבודתי ב'אמנה', בשעות היום והלילה, בנסיעות אל הישובים ובחזרה הביתה, זכיתי לראות נופים מרהיבים ולהתאהב מחדש בנופי מערב בנימין ומזרחה, נופי גליל והרי גוש עציון וחברון, הבקעה ומרחביה, נופי ספר מדבר והר, ירוק צהוב וחום, זריחות ושקיעות, ירח מלא וחרמש דק שלאחר המולד. ולפעמים, בעיקר בלילות עוטי ערפל, דמיינתי שנוסעת אני ביערות עבותים והרגשתי שהקב"ה מנחני הדרך.
יצחק שלו כתב אחרי נס הניצחון במלחמת ששת הימים, ספר שירים נפלא - "שכרון זהוב". המשורר כותב על מקומות ונופים שכולנו מגיעים אליהם בעבודתנו ובטיולינו, כאוהב החוזר אל אהובתו ומפחד לאבדה שוב. בשיריו "עדין איני מאמין" ו"ארץ אל תהיי כחלום" מתאר שלו מקומות ונופים שחייתי בהם בעבודתי.
"עדיין נראה לי כל זה כחלום ממושך וערב, עדין מפחד אנכי להקיץ באחד הבקרים, להקיץ בשדה בעז ותקוע אל ארץ כסד, בלי צל סלע כבד בגיא קלט, חמדת תאנה שתחתיה עין עוג'ה ירעש, ומראה אדירים מהר המונטר. להקיץ אל גנים נעולים, עיינות חתומים. בלי נוף בנימין מצריחו של שמואל הנביא, וכביש מתפתל בערגה אל עמק סנור...איזו צמרמורת בעור להרהור יקיצה שכזאת!
"אתם הפורצים כסופה ונוסעים בנתיבות חדשות, עד מה בורך יומכם בדהרת האופן הצוהל כסייח משולח פרא בין גבעות המדבר!... הארץ כולה שיער רך- רתמים רתמים. הארץ תשיל את משייה אשלים אשלים. הצמדתם אזנכם לקרקע: הארץ כולה מבועים, שוקקה כנביעות לבבכם. באתם ירחו המקוטרת במור בוסתניה. האוויר- כולו נזל. כולו נועם זלף. עשוי אספלנית על גבי אספלנית וכולו לטף. הנושמו - כמניח על לב רטיות הבושם, הוא ריח ירחו אחרי היות הגשם. אל הריח הזה, תערובת מדבר ולימון וניצת היסמין- התפללתם שנים על שנים..."
השיר והספר מסתיימים במשאלה-תקווה זועקת: "אל תלך מאיתנו אלון. אומר שיר לבדידות בהר בעל חצור. השארנה עמנו רמפות פסיפסים מכוסות בעפר.... ארץ, אל תנוסי מבין אצבעות כעפר החומק מן החופן... לפותנה היטב, אצבעות, את אדמת היקר, לפתוה כמו אם, כמו מותני אהובה, חבקוה כמו ילד, כמו תקוה אחרונה... תפשו הרריה בכף ובשנכם ערבתה וימיה פן ימוגו כאד במרחק וראה לא תראום..."
אני מקווה שיצחק שלו ז"ל, לו חי היום, והיה רואה את היישובים החדשים לאורכה ולרחבה של הארץ, היה שר על אנשי 'אמנה' ועל זמביש מנהיגם, והיה מסיים את שירו בוודאות שהחלום הופך למציאות. .

גלגלי כלי הרכב שלי חרצו סימנים בכל יש"ע

בשלושים שנות עבודתי ב'אמנה' ובשלושים ושש השנים שחלפו מהיום בו מוני בן ארי ואורי אריאל הגיעו לביתנו בירושלים והציעו לנו להצטרף אליהם למישור אדומים, מודה אני להם שבחרו בנו להיות להם שכנים וחברים להתיישבות חלוצית וחדשנית. (שם, בהנהגתו של מוני בן ארי נהגה "הכפר הקהילתי לכלל ישראל" וגובש תקנון לאגודה שיתופית  לכפר קהילתי).
תודה מעומק הלב, לתמר בן ארי, שהיכרותנו במישור אדומים הביאה אותה, כשנה אחרי הקמת מכמש, להציע לי  להצטרף לצוות העובדים ב'אמנה', ומאז ועד היום 'אמנה' היא הבית שלי .
כמשימה ראשונה הצמידו אותי לקבוצת צעירים שרצו להקים ישוב במערב בנימין. עם אורי בראון ז"ל בחרנו גבעה מעל נחל דולב. במשך שנה שלמה ליוויתי את הקבוצה במפגשיהם בבתיהם ברחבי הארץ, עד להקמת הישוב בסוכות תשמ"ד, אוקטובר 1983. למחלקת הקליטה של החטיבה להתיישבות, בראשותו של ד"ר נזר מנוחין, היה אז תקציב להכשרת גרעינים. חברי הגרעין אושרו לעליה רק אחרי שעברו בקיץ תשמ"ג שבוע הכשרה במדרשת הדרום ושלושה ימים נוספים של דינמיקה קבוצתית. ביום השנה לעלייתם ספרו החברים ש"הטירונות" הארוכה שעברו הועילה להם בזמן אמת, כאשר הגנרטור כבה, והבעיה  "מי ידליק את הגנרטור" נפתרה מיד בהתאם לסימולציה.
העבודה ב'אמנה' היתה מרתקת  וממכרת. התנסיתי  בליווי גרעינים וישובים ובהקמת  ישובים ומאחזים: מכמש ומצפה דני, עטרת ורחלים, תקוע ונוקדים, שדה בר ומעלה רחבעם, פני קדם ואיבי הנחל. בת עין ובת עין מערב. כרמי צור שהצטרפו ל'אמנה', כדי לשלם מיסים. מבואות יריחו ועינות קדם, חמדת ורותם.
ליישובים רבים הגעתי בענייני קליטה וחברה: נילי ונוה צוף, אור הגנוז ומצפה נטופה, הר ברכה, שא נור, בית יתיר, מעון, כרמל, סוסיא, מעלה חבר, עתניאל ובית חגי.  
יכולה אני להתברך בכך שגלגלי כלי הרכב שנסעתי בהם, חרצו סימנים בכל יישובי יהודה, השומרון, הבקעה וחבל עזה.
הישוב האחרון והחביב שיישבתי הוא משכיות. חברתי אל עקורי שירת הים כשהגיעו בנדודיהם לישיבה באלון שבות. כשהשתכנעו להקים ישוב בבקעת הירדן, עברו לברוש ומברוש לחמדת ורק לאחר שאושרה תכנית המתאר עברו לישוב, שהם בונים בכשרון רב.

בשדות ההסברה והקליטה

שנים עסקתי בניהול מרכז מידע ופרסום, לרבות הכנת חוברות, ג'ינגלים לרדיו וסרט קצר. זכיתי ללמוד בשני קורסים למלווים ובהשתלמויות שאירגנה החטיבה להתיישבות. אירגנתי השתלמויות לעובדים והשתלמויות לוועדות קליטה. באחת השנים אף גייסתי שכנה וחברה, שושי בקר, להקים  חברה להדרכה, איך לקיים חוגי בית. בשנה אחרת היו השתלמויות לנקלטים חדשים. בשנים האחרונות נהניתי מאוד מההשתלמויות שאירגנו אלון ןצוותו.
בהתרגשות רבה התגייסתי למשימת קליטת העליה מבריה"מ. עם רחל ענבר ז"ל הוצאנו חוברת מיוחדת בנושא. היישובים נתבקשו להיערך ולקלוט. בשיתוף עם משרד הקליטה ופורומים של ארגוני מתנדבים סיירנו עם העולים בישובים. בשומרון ובבנימין הקימו מטות קליטת עליה. אני השתתפתי במטה בנימין בקורס ללימוד רוסית. רוסית שפה קשה. "מתי פעוטות רוסיים מתחילים לדבר", שאלתי ועזבתי  את הקורס.
בתחום קליטת העליה למדתי רבות מחיים מקובסקי ושנינו נהנינו מהעבודה המשותפת.
משפחות רבות נקלטו בישובים לבית ראשון במולדת ולקליטת קבע.
באהבה רבה ליוויתי הקמתן של שתי חוות נוער. את יוסי שדה הכרתי בתיווכו של צביקה אנוש ז"ל. כרבים וגדולים ממני, נשביתי בקסמו של יוסי, חייתי את החווה והרגשתי לפעמים שיוסי עולה עלי באיכויות ההוריות שלו. היכולות של יוסי להגיע אל כל נער ולטפח בו אמונה בעצמו, להניע פקידים במשרדים השונים לסייע, לרגש אנשים במגזרים שונים ולהשיג מהם עזרה הן יכולות של קוסם מוכשר ואשף בעל לב ענק.
חניכיו של יוסי, שרבים מהם היו נערים חסרי בית, הפכו לבוגרים פעילים ושמחים, שירתו ביחידות לוחמות, חלקם אף היו קצינים. כולם השתלבו בחברה כאנשים עצמאיים.
את עומר עתידיה הכרתי בשדה בר. זמביש שכנע אותו להקים חווה בבקעת ייטב. בשטח שומם העמיד עומר אוהל.
ומאותו יום, בכל יום שהגעתי לשם, והגעתי בתדירות גבוהה, המקום נראה שונה. עומר הוסיף אוהלים, בנה צריפים, הביא נערים ונערות, מצא את נעמה, שתל דשא ונשא את נעמה לאישה בחתונה רבת אורחים, שהגיעו מכל קצות הארץ.
ופתאום היו עיזים וכבשים בסככות, באר, סוס ומבנים לנערים. חדר אוכל ודירת מגורים צמודה. מטעי זיתים ומטע תמרים. עבודה ושמירה עשרים וארבע שעות ביממה. ונעמה,כבר אמא לשישה, אשת חיל, מחזיקה מטבח וחדר אוכל לכולם, שותפה לניהול ומאירה פנים לרבים שמגיעים.
עומר ונעמה קראו לחווה שהקימו "עינות קדם". לי נדמה המקום כמקום מגוריהם של אבותינו, אברהם יצחק ויעקב.
בזכותו של דויד מבצרי (מושבניק), שליווה איתי יוזמות חקלאיות של ישובים ושל מתיישבים. למדתי חקלאות.
בבקעה נהניתי ללוות יחד איתו, את  מטעי התמרים. בכל ביקור במטע  המשותף נגלה לי שלב מרתק נוסף במעבר מהחוטר (והיום מתרבית הרקמה) אל הפרי לשיווק וליצוא.
האהבה המלווה אותי בכל התחומים של העבודה היא אהבת האדם. בכל גרעין וישוב שליוויתי, נקשרתי לאנשים והבנתי אותם, גם אם לעיתים חלקתי על גישתם. פגשתי ביישובים אנשים צעירים ומבוגרים, מונעים מתוך אמונה בישוב הארץ, מחפשים צורת התיישבות קהילתית, מחפשי מקום למימוש אורח חיים מסויים ומחפשי מקום מגורים. היו אפילו אנטרופוסופים, רובם מן השמאל הפוליטי וננחים שלא היו מסוגלים לקחת אחריות על חייהם. פעמים מצאתי עצמי מתבוננת בהם ומרותקת כאנטרופולוג חוקר חברות נסתרות.

הם היו הראשונים

עבדו איתי ב'אמנה',  בשנים הראשונות, אנשים מרתקים ונהדרים. נוצר קשר חברי נפלא בין בני דורות ורקע שונים: לוחמים להקמת המדינה כמו רחל ענבר ז"ל וייבדל לחיים ארוכים דוד מבצרי,  דורות ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים שסמוך לאחריה פרץ מפעל ההתיישבות שלנו במלוא עוזו, בהם מוני  ותמר, יעל בן יעקב, אורי אליצור ואורי אריאל, רפי וחגית קדמון, אורית רפופורט ושבח שטרן, גידי חובב, יהודה רגב ומשה יוגב. צעירים שנולדו בארץ ועולים חדשים, בהם עליזה הרבסט, חיים מקובסקי, ואינה וניארסקי, "האשה החכמה מתקוע", כפי שקרא לה אורי אליצור.
אינה, בנהלה בתבונה ובחכמת ליבה את צוות המלווים, היתה לי מנהיגה ששבתה את ליבי. ביום שלאחר רצח רחלה דרוק ויצחק רופא הי"ד, כשהבנתי שאינה לא תגיע  ל'אמנה', מצאתי את עצמי ואת משפחתי בקראון נוטה על צידו לצידה של אינה, ומספקת לה פרטי לבוש חלופיים ותואמים.
כך החל למשפחתי ולי פרק 'רחלים', שהוציא אותי מהמשרד ב'אמנה', אך קשר אותי בשלשלאות לקרוואן שהפך לביתי.
משה מרחביה זכור לי כמנהל את צוות המלווים, תוך הצבת רף גבוה להצלחה בלו"ז מוגדר וכמכניס נורמות של צניעות: רכבי העובדים הוחלפו לאוטוביאנקי. ערב אחד נסענו להפעלה קהילתית במצפה נטופה, משה הנהג, חיים מקובסקי, מוני, תמר, ואני במושב האחורי באמצע. את הנסיעה סיימתי בהתקף לב מדומה עקב הלחץ שהופעל על צלעותי. 
אורי ומוני ואורי, המזכ"לים של השנים ההן. הערב קצר וסיפור תרומתם הרבה להתיישבות ולעבודתי ייארך. תודה על כל מה שלמדתי מכם.
מנהלות 'אמנה' שבלעדיהן התנועה לא זזה - לילי ותמר. על עבודתה של תמר סופר רבות במסיבה ביקב. לי תמר היא חברה טובה חכמה ומסורה.
לא מניתי את כל האנשים שהכרתי ב'אמנה' בעבר. יודעת אני שמכולם השכלתי .

מ'בית אמנה' ל'משפחת אמנה'

ואליכם חברי,  העובדים ב'אמנה' היום. הפכנו מבית 'אמנה' למשפחת 'אמנה', משפחה תומכת ומלוכדת. אין ערוך לתרומה שקיבלתי מכל אחד מכם.
אני מסתכלת על המסדרון הצר ורואה אותי צועדת למרכז המידע, מתייעצת עם אלון, מקבלת דיווח על הקליטה מקרן ומשושי ועל גרעינים ועוד מנורית, והכל בתוספת מילים טובות.
אני חוזרת למסדרון, מציצה ימינה ומקבלת מיהודה דיווח ונתונים על הפרוייקטים בבקעה. שלום למוטי ולפעמים שאלה או בקשה, הצצה שמאלה: שלום לדובי, בירור תחשיב עלויות של התשתיות בפרויקט. הצצה ימינה: שלום לאברהם, ושוב מבט  שמאלה - נעמי שמחה בנעמי, ראש מופנה ימינה ושלום לבבי ליעקב וד"ש לאורי בני, שלום ליעל מאירת הפנים, הפנית הראש שמאלה בזוית כהה וישיבה בחדר של גילה לשיחה קצרה.
את  גילה הכרתי במבצע איכלוס שנוהל ע"י מנחם בית הלחמי ז"ל. בסיומו זכיתי לקבל את גילה למרכז המידע. גילה הביאה את הסדר והארגון, ואת שמחת החיים. עבדנו שעות ארוכות יחד במשרד ובירידי דיור, פעם או פעמיים הגחנו לקניות. ומאז אנחנו חברות.
הלאה, במסדרון מימין, בד"כ הווילון מכסה את החלון. אינני מעיזה להפריע למשה. אולי מתוך יראת כבוד להצלחה בניהול הכספי, שאין דומה לה במערכות האחרות.
כניסה לחדר ממול. אצל לאה אין בזבוז זמן. הכל יעיל וכל דקה מנוצלת. מסירת חשבונות של מטע התמרים, תודה ושלום. דבי לפני הניתוח האחרון, אמיצה ואופטימית ומתעניינת בענייני במאור פנים. זהבה מעלעלת בכמה דפי חשבונות האחוזים בין אצבעותיה, מבקשת להתייעץ עם איצי על מסלול טיול, שהרי היא גם רכזת התרבות והנופש, הפנאי והרווחה של עובדי 'אמנה', וכבר מכינה את הפעילות הבאה, שתקרב עוד יותר את בני משפחת 'אמנה' .
הלאה במסדרון, דילוג הפעם על המטבח, כניסה לחדר של שאול, שר הרכב והטכנולוגיה. תמיד במצב רוח טוב, נענה ברצון ובחן לכל בקשת סיוע ומשרה שמחה ואווירה טובה בחיוך ובבדיחה קולעת, הנשלפת או נוצרת באותו הרגע.
מחוייכת אני מגיעה לאגף הרכזים. ראשון משמאל - חנניה. צלחת אוכל דיאטתי מהבית, פנים מחייכות מאוזן לאוזן, חדר מלא בזמביש ורכז, מזכיר ועוד- כולם מרותקים למסך לגלות בתצ"א אפשרויות נוספות ל...
את חנניה הכרתי בגוש עציון. שם החל למקצע את נושא שמירת הקרקעות ושילב את כישורי הסיירות שלו עם התמצאותו הפנומנלית בחידושי הטכנולוגיה. וחוץ מזה הוא הביא משב רוח קליל ומבדר לבניין המועצה.
דרך אגב, חנניה. אתה חייב לי מסיבת פורים ב'אמנה'.
בחדר שלי יושב שותפי לחדר גרשון יונה. בקנאה אני מסתכלת על ערימת החשבונות שנחשבו אבודים והוא הצליח לגבותם. אני מתעניינת בשלום המשפחה. בימים אחרים אני פוגשת שם את אביה ושמחה לשמוע על ההתפתחויות המהירות ועל האוכלוסיה הגדלה בישובי הבקעה.
מימין, גבי המרותק למסך המחשב, אך מצליח להקדים שלום, ונתן מתעניין בשלומי, ומיד ממשיך בשיחת הטלפון.
כניסה למבואה לפני החדר של זמביש. שיחה קלה  מחוייכת  ונעימה עם איילת ועדכון פגישות.
משמאל, החדר של חיים. אני מחכה לסיום שיחת טלפון ומבקשת להתייעץ. אני רואה שלמרות שחיים עמוס בעבודה הוא מסמן לי לשבת. אני מציגה את הבעיה. לחיים תמיד תשובה נבונה וממצה המתייחסת לרבדים שונים.
מאז נכנס חיים ל'אמנה' למדתי ממנו המון בתחום החברתי והניהולי. איני יודעת אם חיים יודע שבקשתי מזמביש לעבור ממרכז המידע לריכוז אזור, לא רק בגלל שמיציתי את עצמי במרכז המידע, אלא כי רציתי לפרוץ דרכים חדשות כמו שאתה חיים פרצת מאלון מורה לגיתית.
דרכים חדשות לא פרצתי, אך הרגשתי קצת כמו חיים, כשהשתתפתי בהובלתם והצבתם של קראוונים בשעות הקטנות של הלילה.
ויש שהישיבה בחדר של חיים היא ישיבת המערכת של עיתון 'אמנה', יחד עם אלון ועם חגי הוברמן העורך והכותב הראשי. חגי אינו מוותר על המטבח ומגיע לישיבה עם המחשב בידו האחת, ובשניה – שתי פרוסות עבות יותר מעוביים הרב של ספריו על ההתיישבות.

זמביש – חבר וידיד כשמך

ועכשיו קדימה לחדר של זמביש. אחרי המתנה ארוכה, שבמהלכה זמביש מעיין בו זמנית בכמה מפות ובכמה תכניות מתאר ומאתר במדוייק את הנ"צ הנדרש ועונה לשיחה נכנסת, ובו זמנית מוסר פתק לאיילת לקשר אותו עם... כותב פתקים לביצוע, חותם על חוזי בניה,יוצא להגיד משהו חשוב למשה, ו/או דובי ו/או חנניה וחוזר נינוח ומוכן לשמוע אותי. אני מלאת יראת כבוד, חסה על זמנו, קוראת מהפתק שהכנתי משפטי טלגרמה . לזמביש, על כל שורה קצרה שלי יש תשובה של מי שבקי בכל העובדות, עם הבטחה לדבר עם... או לשקול עזרה כספית. ואני ממהרת לפנות את החדר, עד להמתנה הבאה.
זמביש, אתה לי  ולמשפחתי  לא רק בוס. אתה, יחד עם רבקה, לאיצי ולי, חבר וידיד כשמך, וחבר לדרך.
אתה לא  רק מנהל, אתה ראש תנועה - תנועת ההתיישבות 'אמנה' מיסודה של גוש אמונים, שחרתה על דגלה להתיישב בכל אתר ביש"ע ובאזורים אחרים.
אני זוכרת, בהשתאות, את הסכם המאחזים שבו הצלחת, לא רק להסיר את גזירת עקירתם, אלא אף לקבל אישור לקיומם. תמהנו אז, ואנו תמהים גם היום, בנסיבות דומות, על גסות הרוח והטפשות של הפוגעים בך, של המסיתים ושל השותקים.
במלוא היקף הדעת והאמונה, אנו חלק  ממדינת ישראל- ראשית צמיחת גאולתנו. מפעל ההתיישבות, אותו אתה מנהיג ומנווט, שואב את רוחו וכוחו מהיותו חלק מהמדינה. והמדינה, עם כל חסרונותיה, היא חסד ה' על עמו. זו הרוח שפיעמה והובילה בראשית ימי ההתיישבות. מכוחה התיישב גרעין שכם בקדומים ובאלון מורה, גרעין חברון בבניין הממשל בחברון ולא בלב העיר, ואחר כך בקרית ארבע. מכוחו הוקמו עפרה ומעלה אדומים כמחנות עבודה, ושילה כמשלחת ארכיאולוגית.
ניווט הוא הובלה אל יעד ידוע, אך בדרך יש יעדי ביניים, שלעיתים נראה שאינם מובילים אל היעד ולעיתים אף מרחיקים ממנו. אך זו הדרך היחידה להגיע. מקצרי הדרכים, הנלחמים כביכול על מלוא האידיאולוגיה, הם, כך נראה, אובדי דרך מיואשים.
זמביש, המשך לנווט את ספינת ההתיישבות באמונה, בעוז ובשיקול דעת אל יעד גאולת  העם והארץ.
משוכנעת אני, שכל בית 'אמנה' ורבים אחרים שותפים לדרכך וגאים בה.

ותודה למשפחה

לפני סיום דברי, תודה למשפחתי האהובה. לאיצי, שעודדת אותי והפכת לעקרת בית מוצלחת. לילדי  הנהדרים שגידלתם את עצמכם לבוגרים מוצלחים. וכל זאת באהבה והרגשת שותפות.
רעים אהובים, תודה לכולכם על חברות אמיצה ועל הליכה משותפת בדרך בניית הארץ.
אני מקווה ומאמינה שמסיבה זו היא חגיגת יציאתי לגמלאות ולא מסיבת פרידה.
אוהבת,  נעמי                                                                                        

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרידה חגיגית נעמי ספיר: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
4 מדרגים
עבור לתוכן העמוד