צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

85 שנות התיישבות, לא סופי

85 שנות התיישבות, לא סופי (הגדל)

שני מדורים קבועים ישנם בעיתון זה. האחד, "אנשי אמנה", מביא את סיפוריהם של עובדי התנועה, אלו הפועלים בכל ימות השנה למען ההתיישבות ביהודה ושומרון. המדור השני, "אנשי בראשית", מביא את סיפורם של ותיקי ההתיישבות בארץ-ישראל, לאו דווקא ביו"ש, לאו דווקא מציבור המתנחלים, אלו שהניחו את יסודות ההתיישבות בכל חבלי הארץ מאז ראשית הציונות.
בגיליון זה מתאחדים שני המדורים לסיפור אחד. כי דוד מבצרי, 'מושבניק' בפי כל, הוא גם זה וגם זה. הוא אחד מעובדי 'אמנה' הפעילים והמסורים כבר 27 שנה, והקשר שלו להתיישבות מתחיל בראשית ההתיישבות בגוש-עציון לפני למעלה מ-65 שנה.
כולם קוראים לו 'מושבניק', למרות שלמעלה מ-60 שנה הוא חבר קיבוץ בכל ישותו, קיבוץ עין-צורים. אבל ראשית דרכו דווקא בעיר. דוד  נולד בחיפה לפני 85 שנה, בי"ט בחשוון תרפ"ח, נובמבר 1927. אביו קנה בית בשכונת אחוזה בעיר אחרי עלייתו ארצה. כשדוד היה בן שנתיים קנה האב משק בכפר-חסידים שמדרום לחיפה, והמשפחה עברה לשם.
5 ילדים נולדו לאלעזר ושושנה דופלד. מאיר הבכור, המבוגר מדוד ב-3 שנים, עבד כל השנים בחיפה כמנהל עבודה בממגורות 'דגון'. אחריו נולדו דוד ואחותו התאומה רבקה. האח הצעיר יותר, שמואל, בן 80, עדיין עובד כחקלאי בכפר חסידים. האחות הצעירה ביותר, איילה, גם היא חברת קיבוץ עין-צורים, נשואה למזכ"ל הקיבוץ-הדתי לשעבר יצחק דיאור (דוכי).
בגיל 14 יצא דוד – אז כבר מבצרי, אחרי שההורים עיברתו את השם - לישיבת כפר-הרוא"ה, למחזור השני של התלמידים. בגיל 17 היה בגרעין ה' של בני-עקיבא. עם חברים נוספים מתל אביב, חיפה, וחברת נוער טירת צבי, ייסדו גרעין להתיישבות. בין הגרעין היו שמות מוכרים כמו עובדיה חן ציון, בן ציון אלוני, עו"ד ישעיהו חריף, צבי זלצמן, יצחק ריקלין ממרכז שפירא, גרשון שפט, דוד דאובה, יהודה נוימן – שלושת האחרונים חברי עין-צורים עד היום – ועוד.

עולים לגוש-עציון

באחת השבתות היה דוד עם הגרעין בטירת צבי, שם התבשרו כי הם עולים להקים יישוב חדש בגוש-עציון. יעקב דרורי ז"ל, לימים חבר קיבוץ סעד ומזכ"ל בני-עקיבא, היה זה שהכין את העליה מול בני עקיבא. בפני חברי הגרעין הועלו בהתחלה הצעות שונות: חזלה מדרום לבאר-שבע בנגב, כפר-דרום – אתר שלימים יהיו חלק מהביוגרפיה של מבצרי. בסופו של דבר הוחלט בבני-עקיבא שהגרעין יקים קיבוץ חדש בגוש-עציון. גוש-עציון כולו מנה אז שני קיבוצים בלבד: כפר-עציון ומשואות יצחק. דוד הכיר את המקום, מטיול שערך במקום עם חבריו, בהיותו נער. עם זאת, כששמעו על גוש-עציון גברו אצלם הלבטים. חלק מהגרעין, בייחוד אלו מטירת צבי, חלמו על יישוב חקלאי עם שדות פלחה ארוכים, עם עונות של חריש וקציר. הסלעים של הר חברון, המתאימים למטעים אך לא לגידולי שדה, לא קסמו להם. אבל התנועה החליטה, והם קיבלו את דין התנועה.
כ"ז בתשרי תש"ז. היה יום חג, להם להתיישבות בהר חברון. חגיגה גדולה נערכה בכפר-עציון, נאומים ונאומים וריקודים. דוד הגיע ישירות מכפר חסידים. כשתמו החגיגות אמר מישהו שעכשיו צריכים להעמיס את הציוד והחפצים על המכוניות. דוד יצא להעמסת הציוד, וכשסיים ורצה ללכת לישון גילה שכל האוהלים בכפר עציון כבר תפוסים על ידי חבריו. הוא נכנס לאיזה אוהל שמצא במקרה, נשכב על הרצפה ונרדם בין המיטות.
למחרת בבוקר יצאה השיירה לשטח הקיבוץ החדש. הערבים של חירבת זכריה עצרו את השיירה, אבל מילה ועוד מילה של יגאל השומר, מוותיקי אירגון 'השומר' שהצטרף לעליה, שיכנעה אותם לפנות את הדרך. "הקמנו את הצריפים, ואת המקלחת העמדנו במקום גבוה, כי החברה אמרו שאין מים" – נזכר דוד מבצרי – "כולנו היינו מלאי אבק ולכלוך. מזכיר היישוב בא ואמר: אין מים. החלטתי לחבר את המים למקלחת מהטנק. המזכיר אמר: אין לי חוט פשתן. מילא, הסתדרתי בלי חוט פשתן וחיברתי את הצינורות". בעקבות המעשה הזה קיבל דוד את הכינוי 'מושבניק', המלווה אותו כאמור עד היום.
למחרת בבוקר התפללו חברי הקבוצה באחד הצריפים, תפילת ראש חודש חשוון. "התחלנו לסכל את האדמה. הבנות עברו בחפירת גומות-בורות לעצים, ליער, ואנו בסיכול סלעים בשטח לכיוון בו יקום אח"כ קיבוץ רבדים" – נזכר מושבניק – "לא ידענו להקים טרסות. מרכז המשק של כפר-עציון, ברנש שכינויו רפול, לימד אותנו להקים טרסות. הקמנו טרסות לכיוון מערב. בחורף הגיעו שתילים מקרן הקיימת, רפי אילן, חבר הגרעין (וחבר עין-צורים עד היום) היה אחראי על היער, ונטע את השתילים עם הבנות".
זה היה בשנה הראשונה. לקראת החורף של השנה השניה התכוננו לקראת נטיעת תפוחים, שזיפים, פירות שכבר נוסו וגדלו במטעים שכבר היו בכפר עציון.

"תתכוננו למלחמה"

בכ"ז בתשרי תש"ח חגגו את יום השנה הראשון לעלייתם על הקרקע. השמחה היתה רבה, וחגיגה גדולה בהתאם. ברקע כבר ריחפו הידיעות על הדיונים באו"ם לחלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית. אבל שלום קרניאל הי"ד, מהוגי הדעות הבולטים של כפר-עציון, הרגיע אותם באמרו כי "היות וירושלים צריכה להיות בינלאומית, יש סיכוי שגוש עציון יסופח לירושלים".
חודש וחצי אח"כ, בט"ז בכסלו תש"ח, 29 בנובמבר 1947, טפחה המציאות על פניהם. האו"ם החליט על חלוקת הארץ, כשגוש-עציון נותר בשטח המדינה הערבית. בימים הראשונים שאחרי ההחלטה החליטו להמשיך בשיגרה, והמשיכו להקים טרסות. אבל בחג החנוכה הבינו ש'החיים הטובים' הסתיימו, שהמציאות הממתינה להם לא דומה לשום דבר שהכירו בעבר. עשרה מאנשי גוש-עציון נרצחו במארב ששמו הכנופיות לשיירה שנסעה מירושלים לגוש. זו המוכרת בשם 'שיירת העשרה'. אנשי הפלמ"ח הגיעו לקיבוץ. "הסתובבתי בקיבוץ עם דני מס, מפקד גוש-עציון" – נזכר מושבניק (מס היה אח"כ מפקד שיירת הל"ה- ח.ה.) והוא אמר לי: "תשכח מכל מה שאתה זוכר מכפר-חסידים מ-1936. אז הערבים ירו פה ושם. הפעם זה משהו אחר. תכינו את עין צורים למלחמה".
והם החלו להתכונן למלחמה. "בכל הצריפים בנינו קירות אבן מעל ראש אדם. בנינו עוד גדר" – נזכר מושבניק – "ביום שישי הגיע אלינו רכב עם חבילות תיל. אחד המפקדים אמר לי: אני רוצה שבשבת תכינו את הגדר. אמרתי לו: זה לא יעזור. זה רק חוט אחד. ועל זה רצו שנתבסס".
- ממה התקיימתם באותם ימים?
מושבניק: "קרן קיימת לישראל שילמה על הטרסות. קופת ההגנה שילמה על הביצורים. החברים לא היו נשואים, ולא היו אצלנו ילדים כמו בכפר-עציון. היינו 30 גברים וכ-15 בנות, וחיינו בצמצום".
את החורף העבירו בהקמת ביצורים והכנת עמדות. בנוסף השתלטו על משלטים חדשים. "בחירבת סאוויר ביצרנו מה שיכולנו לבצר" – נזכר מושבניק – "ביצרנו את הגוש כלפי נחלין, כלפי מזרח. כל החורף עבדנו בביצורים. עוד לפני החורף, בשנה הראשונה, בנינו ברכת מים שהכילה 300 קוב, שהיתה צריכה לקבל מים מזרימת המים בגבעה. הספקנו למלא את הברכה. מנוע של נפט העביר את המים לעין צורים. בהמשך המים הגיעו גם לרבדים. כשהחל המצור, היו לנו חביות סביב הצריפים. מילאנו אותם מים, ואותם הבאנו למיכל למעלה מבית הביטחון. בנוסף, היו בורות בגוש עציון, של הערבים. מהם משכנו מים ומביאים למשק".
המלחמה התחילה מוקדם מדי. "בג' שבט ראיתי את המפלה של הערבים לכיוון חברת זכריה" – נזכר דוד. לילה שלא יישכח היה אור לה' בשבט. בציפיה רבה חיכו למחלקת הפלמ"ח, 40 לוחמים – זה המספר שידעו עליו – שהיו אמורים לחבור אליהם מכיוון בית-שמש. זו המחלקה שקיבלה את השם שיירת הל"ה. "עליתי על הגג של מבנה הביטחון בקיבוץ, שם הדלקנו מדורות כדי שיראו איפה אנחנו, כי חשבנו שהם התברברו בשטח".
- מתי נודע לכם שמדובר ב-35 לוחמים וכולם נהרגו?
"היו אי הבנות בתחנה של הבריטים, הודיעו שקבוצת יהודים נהרגו בגוש עציון. פרטים ידענו הרבה יותר מאוחר. ביום ראשון היתה ההלוויה. הקצין הבריטי דוגין עשה את המו"מ עם הערבים להביא את הגוויות לכפר-עציון".

הלגיונר התפלא: זה כל הנשק? בגלל זה התעכבנו יומיים?

ערב הקמת המדינה התחולל הקרב האחרון. "ב-12 למאי, בלילה, הייתי יחד עם מפקדי הגוש, מוש ויעקב אלטמן" – מספר מושבניק – "הודענו למטה שהמצב קשה, שחייבים לשלוח נשק אנטי טנקי לגוש עציון. חזרתי לעין צורים. ההתקפה החלה ב-3 לפנות בוקר. הכוחות הירדנים רצו להגיע ל-15 במאי כשהם מביאים מתנה לעבדאללה, את גוש-עציון ואת ירושלים העתיקה. באותו לילה הגיע הנשק האנטי טנקי הראשון, 'פיאט' לבאר-טוביה, שהיה בעצם מיועד אלינו.
"ביום ההתקפה, יום חמישי, 13 במאי, ניסו מטוסים לזרוק אלינו אל הנשק. למרבה הצער, הם שגו והנשק נפל לידי הערבים".
כל אותו יום, יום חמישי 13 במאי, נערכה התקפה חזקה על כפר עציון. באותו לילה העבירו את הפצועים מכפר-עציון למשואות-יצחק. מחלקה ממשואות יצחק תפסה את 'גבעת הסלעים', ומשם בלמה את הערבים. כשנגמרה התחמושת, הם חזרו למשואות יצחק – והדרך לכפר עציון נפרצה. ביום חמישי בצהריים כפר עציון נפלה בידי הלגיון.
"אחרי שכפר עציון נפלה, ראיתי מהעמדה שלי, בשעה 2 בצהריים, את בתי הקיבוץ עולים באש" – נזכר מושבניק, זיכרון כואב – "נשארנו  רבדים עין צורים ומשואות יצחק, אנשי הפלמ"ח. מפקד ההר מוש זילברשטיין הי"ד נהרג בהר הרוסי, כשרץ לשם לארגן את הלחימה". חברי עין-צורים הבינו את המצב לאשורו. הבינו היטב שהסיכוי להמשיך ולהחזיק בגוש קלוש. ההתלבטות מה לעשות היתה קשה. מושבניק נזכר בהצעות שהועלו: "חלק אמרו: נעשה 'מצדה'. חלק אמרו: נפרוץ לירושלים. כי אם יקחו אותנו לחברון, ישחטו את כולנו. כך אולי נישאר 200 לוחמים מתוך 100.
"אחרי שכפר עציון נפלה, החל מו"מ עם ועדה של נציגי ארה"ב, אנגליה, וצרפת. הרב הרצוג דיבר עם הוועדה וסיכם שעין-צורים, רבדים ומשואות ייכנעו ויילכו לשבי. ב-10 בלילה קיבלנו הודעה: אל תילחמו, תלכו לשבי, ורק בידי הלגיון הירדני. לא בידי הכפריים".
וכך היה. "למחרת כל הערבים ידעו שיש שביתת נשק. הם רצו להיכנס לשטח הקיבוץ. לא נתנו להם וירינו לעברם. המשאיות של הלגיון הירדני חנו במקום שהיום עומד אלון שבות, הם באו לקחת אותנו לשבי. אמרו לנו  שיהיו חילופי שבויים בירושלים. עמדתי עם לגיונר בעמדה, וביחד לא נתנו לכפריים להיכנס לתוך הקיבוץ. הלגיונר אמר: אתם שבויים רק  שלנו". אין ספק שהדבר הציל את חייהם, שכן הכפריים, ערביי ארץ-ישראל, לא לקחו שבויים. בכל המקרים בהם נפלו בידיהם יהודים, הם הרגו אותם בלי רחמים.
מושבניק נזכר ברגע בו הסגירו את הנשק שלהם ללגיון הירדני. "הלגיונר ששמר עלינו התפלא בקול: בס הדא? זה הכל? אם הייתי יודע שזה כל הנשק שלכם, כך אמר לנו, הייתי בא אליכם במקלות. בגלל זה התעכבנו יומיים?"

הגיסה לא סולחת לו עד היום

הלוחמים יצאו ברגל מעין צורים לכיוון מכוניות. הם היו משוכנעים שייסעו לירושלים, ופתאום ראו שכלי הרכב נוסעים לחברון. מבחינתם, המשמעות היתה ברורה: את מה שהחברונים עשו ליהודים בפרעות תרפ"ט, הם יעשו כעת להם. חלק מהם כעסו: אם כך, למה נכנענו? לפחות היינו מתים בקרב.
אבל המציאות היתה שונה. הלגיון הערבי הגן עליהם מפני תושבי חברון. "אנשי הלגיון הערבי העלו אותנו לקומה שניה בבנין" – נזכר מושבניק – "הקצין אמר לנו: אתם שבויים של עבדאללה, נעשה שלום". דוד נזכר איך הם נכנסו ביום שישי אחרי הצהריים לחדרים של אסירים במשטרת חברון. "הייתי כל עייף, שנרדמתי על הרצפה הקרה עד למחרת בבוקר".
שלושה שבועות שהו בחברון. "תקופה די קשה. מי שסיפק את האוכל היה האספסוף הרעב. הביאו פיתה בבוקר, פיתה בצהריים. החברה התעלפו".
- מה ידעתם על מה שקורה בארץ? הקמת המדינה? מלחמת השיחרור?
מבצרי: "לא ידענו כלום. לא ידענו עם אם קמה המדינה או לא. אחרי שלושה שבועות עברנו לירדן. נסענו ברבת עמון במשאיות פתוחות, עם סולמות. חטפנו שם מטר אבנים. הסתבר שבלילה הקודם צה"ל הפציץ מהאוויר את רבת עמון, ואת כל הכעס הם הוציאו עלינו.
"הגענו לירדן שלושה ימים לפני חג שבועות, שבת פרשת במדבר. הערבים סיפרו סיפורים, על הקרב הגדול בלטרון, סיפרו שנהרגו מאות יהודים".
700 השבויים רוכזו במחנה באום אל ג'ימאל שבצפון ירדן. עם שבויי גוש-עציון היו גם שבויים מהעיר העתיקה ומנהריים, שנפלו בשבעי מאוחר יותר. רק באותו לילה, כשנכנס מושבניק לישון עם השבויים מנהריים, נודע לו לראשונה, מפיהם, שקמה מדינת ישראל.
9 חודשים ארך השבי. הנשים שוחררו מיד, אחרי שלושה שבועות. "תקופה יחסית קלה" משחזר מושבניק, "הבעיה היתה האוכל. לא היה אוכל. זה נמשך עד שמדינת ישראל שלחה כסף וקנינו אוכל והמצב השתפר. חוץ מזה, לכל אורך השבי לא עשינו דבר חוץ מללמוד. לא עבדנו כל אותה תקופה".
במהלך תקופת השבי התרחש אסון במחנה. האוהלים היו ממוקמים 400 מטר מהכביש הראשי בדרך לעיראק. באחד הימים, בשעות הצהריים, שכב בחור מקיבוץ רבדים בחוץ. ערבי שנסע בכביש ירה בו והרג אותו. מפקד השבויים, יוסף בלומשטיין, פנה לשובים הירדנים בבקשה: 'בקרוב יגיע החורף, וכאן קר. נחפור בור, ואז יהיה חם יותר'. הירדנים נענו לבקשה. כל המחנה התגייס לחפירת הבור, שבו מצאו השבויים מחסה. "עכשיו ידענו שלפחות לא ניתן יהיה לירות בנו" מספר מושבניק.
כשהחל שיחרור השבויים, שוחררו תחילה המבוגרים, החולים, ובעיקר אנשי העיר העתיקה. מושבניק שוחרר בקבוצה השניה. "יצאנו ב-12 בלילה, כדי לעבור את אירביד ולהיות באור בוקר בירושלים. בירושלים קיבלו אותנו יפה ואז לקחו אותנו לצריפין, וגייסו אותנו לצה"ל, שנצא לחופש כחיילים".
ביום בו שוחרר מבצרי מהשבי, התחתן אחיו מאיר. למושבניק נודע על כך באותו בוקר. הוא ביקש לזרז את הליכי הגיוס, ומיהר לכפר-חסידים, לחתונה שהיתה בסניף בני-עקיבא המקומי. לחופה איחר, והגיע באמצע המסיבה. כולם היו בהלם מהופעתו הפתאומית, והתנפלו עליו בחיבוקים ונשיקות. מרגע זה הפך מושבניק להיות 'מסמר הערב'. "עד היום גיסתי לא סולחת לי, שגנבתי לה את ההצגה ביום החתונה שלה" – הוא אומר בחיוך.

התעשיה קרסה, רק החקלאות שרדה

תקופה חדשה החלה. השבויים המשוחררים ביקשו להקים מחדש את קיבוצם. לגוש-עציון, בשטח הירדני הכבוש, לא ניתן היה לחזור. בקיבוץ הדתי רצו שיצטרפו לקבוצת עלומים של אז, קיבוץ סעד של היום. אבל הם רצו לחדש את היישוב שלהם. בהצבעה ברוב קולות הוחלט לחדש את עין-צורים. "סיירנו במספר אתרים" מספר דוד, "היו לנו מספר הצעות. חלק מחברי כפר-עציון הלכו לניר עציון. רבדים עלו על הקרקע בשפלה. היה גרעין שעלה באיזור כפר מנחם. אנחנו, חברי עין צורים ומשואות יצחק, סיירנו בדרום הארץ. הציעו לנו את איזור צרעה. בסוף סוכם שנלך לאיזור שפיר, ונקים את הקיבוצים משני צידי הכביש. אנחנו בחרנו את צד שמאל, ומשואות יצחק בחרו את צד ימין".
בדיעבד, הוא אומר, זו היתה טעות. "במשואות יצחק היה זוג צעיר, שעדיין לא התחתנו. הם החליטו שהם יעלו לגבעה שעליה נמצאת כיום משואות יצחק. יכולנו לבחור לעלות לגבעה, אבל בחרנו להיות קרובים יותר לבארות המים. וכך משואות קמה על הגבעה, ואנחנו בעמק. לכן מזג האוויר אצלנו הרבה יותר חם. במשואות יצחק הרבה יותר נעים".
הסוכנות סייעה להם בהקמת היישוב. "הקמנו משק, רפת לולים פלחה וכו'" – נזכר דוד – "ניסינו גם לעסוק בתעשיה, וכל המפעלים שלנו הפסידו ונסגרו. מפעל 'תדמור' למעילי עור, המזגנים, מפעל 'עצם' שייצר ברזים לנפט - הכל נסגר. אין היום בכלל תעשיה בעין צורים. שרדו רק הגד"ש, רפת, לול, ואירוח".
בשנת תשי"ב, 1952, הכיר דוד את אסתר, בת שבט נתיבות שהגיעה לעין-צורים. כעבור שנתיים התחתנו, ומאז, כבר 60 שנה הם ביחד. אסתר, פסיכולוגית, עדיין עובדת במקצוע. לזוג חמישה ילדים: בדצמבר 1955 נולדה גילי, כיום ד"ר גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד. בי"ג בתשרי תשי"ח אוקטובר 57 נולד אשרקה, לימים מהדמויות הבולטות בכפר-דרום, כיום תושב שומריה. בשנת תשכ"א 1961 נולדה איילת, כיום איילת ברנע, רכזת מחשבים בקיבוץ סעד. שני (שושנה, על שם אמא שלי) מאור, גרה בשפיר. זאביק, בן הזקונים, נולד ב-1970, כיום סא"ל, טייס בחיל-האוויר. חמשת הילדים הניבו עד כה 23 נכדים, כן ירבו.
15 שנה שימש דוד מבצרי כמרכז משק, ב-3 תקופות שונות. הראשונה מיד אחרי העליה, משנת 1950 עד שנת 1956. "הקמתי את הפלחה בעין צורים. הקמתי רפת, פרדס, הייתי מישקיסט לכל אורך הדרך".
בהמשך עבד מושבניק בקיבוץ הדתי, בוועדת משק ליישובים צעירים. בתפקיד זה זכה לסייע בהקמת כפר-עציון, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. "היו לי הרבה ויכוחים עם חנן פורת ז"ל" מספר מושבניק, "אני הייתי יותר מישקיסט, הוא היה יותר רוחני. אני טענתי שפלחה ולולים חשובים יותר מבית-ספר שדה, והוא חשב ההיפך".
כשסיים את עבודתו בקבה"ד חזר לתפקיד מרכז משק בעין צורים, ושוב יצא לשלוש שנים בקבה"ד, בשנים 1977 עד 1980. כאן היה שותף להקמת הקיבוצים מגדל-עוז ובית-רימון. בשנים 80-85 ניהל את המנפטה בצומת מסמיה. "רצו שאמשיך להיות מרכז משק. אבל אמרתי: יש בחורים צעירים, מספיק".

עם יישובי 'אמנה' בהר חברון

כאן מסתיים מדור 'אנשי בראשית', ומתחיל מדור 'אנשי אמנה'. "בשנת תשמ"ה, 1985, אחרי שגמרתי לעבוד במנפטה, לא רציתי לחזור לעבוד במשק" מספר מושבניק, "אורי אריאל, שהיה אז מזכ"ל 'אמנה' ביקש שאעבוד ב'אמנה' איזור הר-חברון. הוא הכיר אותי מימי גוש-עציון. התחלתי לעבוד ביישובים כרמל מעון ויתיר. הם היו אז יישובים קטנים, מתחבטים בבעיות פרנסה. ידעתי מה צריך לעשות. הבנתי שצריך להקים להם רפת. השטחים החקלאיים שלהם היו באיזור ערד. מים הם קיבלו מקולחי ערד. באתי לחטיבה להתיישבות. אמרתי להם שבערד אין פרנסה. ואז קיבלנו אדמות באיזור אופקים, שהיו שייכים לקיבוץ עין-גדי, והקיבוץ לא הצליח לטפל בהם".
17 שנים עבד מושבניק בהר-חברון. הקים את היקב המשותף, המטעים המשותפים, הרפתות, מאגרי המים וכו'. "קיבלנו שטחים מרושתים, עם קווים. התחלנו לפצל את כוח הגד"ש, חלק עבד בערד וחלק באופקים. הצלחתי להשיג ליישובים אדמות נוספות, 100 דונם לנחלה. הם קיבלו יותר קרקעות. ידעתי שהבעיה היא מים. בנינו מאגר של מי ערד. איזור ערד מוצלח לא בגידולי שדה אלא במטעים. בנינו יקב, ונטענו מטעים של 1100 דונם שקדים, ו-500 דונם ענבים, של גד"ש משותף בית יתיר, כרמל ומעון.
"היו הרבה ויכוחים, ואני התעקשתי על גד"ש משותף. התחלנו לעבוד באופקים. באופקים הקמנו מאגר המבוסס על קולחי באר-שבע. היום יש ליישובים 3 וחצי מיליון קוב מים מבאר-שבע. זאת בתוספת קצת מים מהשפד"ן. מיליון ו-700 קוב.
"הקמנו לולים. איזור הר חברון טוב מאד ללולי פטם. כל משק קיבל מכסה של 150 טון פטם. גם כשלא היו להם מכסות לפטם הם המשיכו לטפח את הלולים – נלחמים בשוק, ושורדים יפה מאד. למעון וכרמל יש רפת משותפת ולה 6 מיליון ליטר חלב. זו אחת הרפתות המצטיינות בארץ, בגלל האקלים הנוח והעובדים הנוחים.
"כיום יש למעון וכרמל ששה מיליון ליטר חלב. לרפת ביתיר יש 3 מיליון ליטר חלב".

לדאוג למים ליישובים

לפני 10 שנים סיים מושבניק את עבודתו בהר-חברון, אבל לא ב'אמנה'. הוא עבר לטפל בכל נושא החקלאות ביו"ש, במסגרת 'אמנה'. "אני מטפל בעיקר בנושא מים ליישובים, לחקלאות. אחרי מאמץ גדול קיבלנו 700 אלף קוב מים לכל יישובי יו"ש - לא כולל יישובי הר-חברון וגוש-עציון ובקעת הירדן, שבהם יישובים שיתופיים. מדובר במיכסות רק ליישובים הקהילתיים. אבל זה לא מספיק. ברור לנו שאנו צריכים כמות כפולה של מים.
"בזכות המים האלו פיתחתי כרמים בשומרון ובנימין. השקעתי בזה הרבה עבודה, והתוצאות ניכרות: איזור שומרון ובנימין, איזור גבוה טוב לכרמים, היבולים יפים. מטעי שקדים הקמנו באלון מורה. יש גם מעט זיתים, ופרחי נוי בקדומים. אני חבר הנהלת המו"פ האזורי של שומרון בנימין והר-חברון".
כיום עובד מבצרי חצי משרה ב'אמנה' ובנוסף עוזר לגוש-עציון בפיתוח שטחים והקמת מאגרים בגד"ש עציון. "בנינו מאגר בקדמה, ובנינו מאגר גדול באיזור יער המלאכים בלכיש. אני מטפל במאגר נוסף באיזור לכיש".
קשר אמיץ היה לו עם חבל עזה. עוד בהיותו מנהל המנפטה עזר רבות לעצמונה. בהמשך סייע לכפר-דרום. בשני המקרים היה זה בגלל קשר אישי – בנו אשרקה. אשר היה בעצמונה בסיני, ומושבניק עזר להם רבות. בהמשך עבר עם כל התושבים לעצמונה שבגוש-קטיף. אחרי שכפר-דרום עבר משבר עזיבה, עברו אשר ומשפחתו מעצמונה לכפר-דרום לחזק את כפר-דרום. חיזק – ונשאר, עד לגירוש בידי אריק שרון.
כיום, אחרי העקירה, הוא מסייע גם לחלוציות – בני-נצרים ונווה, וגם לשומריה. "אני מקדיש להם ימים רבים" אומר מבצרי, "נטענו שם זיתים. פיתחנו את הרפת. אני נלחמתי שקיבוץ שומריה, שהתפרק, ישאיר להם את הרפת. ניהלנו מלחמת עולם עם משרד החקלאות. רפת עצמונה עברה ליתיר. רפת קטיף עברה למשואות יצחק".
ואחרי העבודה – יש גם לימודים. בגיל 85, יום אחד בשבוע, כל יום חמישי, מוקדש ללימוד תורה בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. מושבניק לומד תורה כאחד האברכים מפיהם של שמעון הקשר, הרב עילאי עופרן ועוד. כי להיות צעיר, מסתבר, זה לא עניין של גיל, אלא של הרגשה. ודוד מבצרי, ממרום 85 שנותיו, מלא כוחות לשנים רבות נוספות.

דרג את הכתבהדירוג כתבה 85 שנות התיישבות, לא סופי: 3 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
5 מדרגים
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. 
לסקל אבנים, לא לסכל
חייכני (9/12/2013 11:14:58)
עבור לתוכן העמוד