מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

עליה, קליטה, התיישבות – בדמות אשה אחת
הגדל

לזכרה של רחל ענבר ז"ל מגבעון החדשה

 

ביום שלישי האחרון של חודש מרחשוון הלכה לעולמה רחל ענבר, מדמויות המנהיגים הנדירות של תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון ומוותיקי העובדים ב"אמנה".

במסגרת עבודתה ב"אמנה" תרמה רחל מנסיונה וליוותה גרעיני התיישבות. חבר הכנסת אורי אריאל, בעבר מזכ"ל מועצת יש"ע, נזכר: "שלושה דברים ייחדו את העליה לגבעון. ראשית, הגרעין לא היה דתי; שנית, העובדה שהורכב מעולים מברית המועצות; ושלישית, שהונהג על ידי אישה. זו היתה תופעה חריגה ומעניינת וגם מעוררת כבוד והתפעלות. לאחר מכן היתה רחל דמות מרכזית גם בהיאחזות נחל תקוע. לא כל כך ידענו על המקום הזה בכלל, אי שם אחרי בית לחם. בגרעינים שליוותה בלטו נשים מנהיגות, אינה ויניארסקי בתקוע, ועולה אחרת מבריה"מ, אנה חירם, בראש הגרעין שהקים את הישוב ברקן בשומרון".

רחל ענבר היתה מופקדת על תחום החינוך ב"אמנה", ובמשך תקופה ערכה את ביטאון התנועה. היא אהבה ספרים ואהבה כתיבה, אמנותית וגם פובליציסטית.

מספר מוני בן ארי, מזכ"ל "אמנה" לשעבר, על 30 שנות היכרות עם רחל, מאז התארח גרעין גבעון ערב עלייתו לקרקע במעלה אדומים, שם שכן גרעינו של מוני, גרעין כפר אדומים: "רחל היתה מעמודי היסוד של ההתיישבות ביש"ע. אישה חכמה ולוחמת עיקשת במיוחד, שמעולם לא נשאה פנים. רחל היתה מהמעטים שניחנו בכישרון ליצור יש מאין. החשיבות הגדולה של ההתיישבות בגבעון, שעליה ניצחה רחל, היתה בקליטת העליה הרוסית. העובדה שבמת גבעון ואזור בית חורון נמצאים היום בקונצנזוס לאומי יותר רחב מירושלים עצמה - נזקפת לא מעט לזכותה. היא נמנתה על קומץ אנשים שבלעדיו לא היתה קיימת היום התיישבות יהודית ביהודה ושומרון. חד וחלק".

 

בת האדמו"ר – מהקיבוץ למחתרת לח"י

 

רחל היתה בתו הצעירה של רבי אברהם ויינברג, לימים האדמו"ר של חסידות סלונים בעצמו. מגיל צעיר היתה רחל שונה משאר הילדות בחצר החסידית, סקרנית ודעתנית יותר. בשנת 1940, בטרם מלאו לה 16, עזבה רחל את אורח החיים החרדי ויצאה לעזור לעם ישראל.

וכך יום אחד נסעה בתו של האדמו"ר לעיר הגדולה תל אביב, במטרה ללמוד מקצוע. לאחר חיפושים הגיעה לבית הספר החקלאי של עדה פישמן בנס ציונה. מצויידת בהכשרה חקלאית בסיסית וחזון ציוני נלהב הצטרפה רחל לתנועת הנוער העובד, ועלתה להכשרה בקיבוץ יגור, עם גרעין של הפלמ"ח. היא עבדה בשדות קיבוץ אפיקים, הדריכה נוער של התנועה בראשון לציון, וטיפלה בילדים בודדים שהוריהם התגייסו לצבא הבריטי; אך כל העת שמרה גם על קשר עם משפחתה ושבה לבקר בטבריה בכל עת מצוא.

היתה זו אחת מהשבתות שלה בבית, בטבריה, שגרמה לה לשנות את דעתה על התנועה הציונית שבה בחרה, ובעקבות כך גם את מסלול חייה. באותה שבת בשנת 1946, שנודעה אחר כך כ"שבת השחורה", פשטו חיילים בריטים על עשרות ערים וקיבוצים יהודים כדי להחרים נשק ולעצור את ראשי הישוב המתנגדים לשלטון המנדט. 2700 אנשים נעצרו במבצע הענק, ובקיבוץ תל יוסף נורה אחד התושבים שניסה להתנגד למעצר, ונהרג. השמועה פשטה מהר והגיעה לטבריה. רחל יצאה את העיר בריצה והגיעה לאחד הקיבוצים הקרובים בנשימה קצרה ובשמלה קרועה - גדר תיל שעליה נאלצה לטפס בדרך קרעה את בגדיה. יחסם המשפיל של הקצינים הבריטים לקיבוצניקים, ועוד יותר מכך יחסם הכנוע של הקיבוצניקים כלפי חיילי השלטון הזר, הכריעו במחלוקת הפנימית שהטרידה אותה כבר קודם לכן. היא החליטה שאין היא יכולה עוד לסבול את ההבלגה והמתינות, ושאת הבריטים יש לגרש מהארץ בכוח. למחרת יצאה לתל אביב במטרה להצטרף לארגון המחתרת הקיצוני והמושמץ ביותר, ללח"י.

את הציפייה לקבלה למחתרת העבירה בקפה "כסית" שאך זה נפתח וכבר היווה מוקד משיכה למשוררים וסופרים ידועים. רחל, בעלת הנפש הפיוטית, שכבר פירסמה כמה שירים פרי עטה בעיתוני התנועה, קשרה קשרים עם יושבי המקום המפורסמים, ובסופו של דבר היה זה דווקא המשורר אוריאל הלפרין, הידוע כיונתן רטוש, מייסד תנועת "העברים הצעירים", שקישר אותה עם הלח"י. רטוש אף העניק לה שם חיבה – "גחש" - שהפך לכינויה המחתרתי ולשם העט בו חתמה על כתביה.

באותם ימים הופיע עיתון לח"י בשם "מברק", ורחל היתה לכתבת השטח שלו. כשפרצה מלחמת השחרור הביא אותה תפקידה זה לכל החזיתות ולכל האירועים. ביולי 48', בבית קפה על חוף הים בתל אביב, ערכו חברי לח"י מסיבה לכבוד חברי הארגון שהגיעו ארצה, אחרי שברחו ממחנות המעצר באפריקה שאליהם היגלו אותם הבריטים שנים קודם לכן. אחד מאותם גולים-בורחים, משה דוד אייכנבום, חבר לח"י מירושלים, צד את עינה של רחל. מאוחר יותר הרגיז אייכנבום הצעיר את ד"ר ישראל אלדד וחברי לח"י נוספים כשהכריז, עם עליית הארגון מן המחתרת, כי הוא עוזב את הארגון מחשש להתנגשות צבאית עם יהודים, ומתגייס לצה"ל שזה עתה נולד. יום לפני גיוסו לצה"ל הזמין את רחל לשיט על הירקון, וכשתמה המלחמה התחתנו.

רחל ודוד עברו לגור אצל אמו של דוד בירושלים, ואחר כך במושב אבן ספיר. רחל עבדה כמורה בפתח תקוה וערכה את כתב העת הצבאי "באהלי גדנ"ע", ומאוחר יותר עיתון לעולים חדשים בשם "למתחיל". דוד למד פיזיקה באוניברסיטה העברית, אך עם הולדת בתם הראשונה נאלץ לעזוב את לימודיו ולעבוד כטכנאי, כדי לפרנס את המשפחה הצעירה.

 

יהודים בכפר ערבי

 

מלחמת ששת הימים שהרחיבה את גבולות הארץ העניקה לזוג יעוד חדש. הם הקימו גרעין קטן של חברים שחיפש אתר התיישבות בעיקר במזרח ירושלים ובצפונה. חיפושיהם הובילו אותם לכפר הערבי בית חנינא, מצפון לירושלים, שם מצאו בית דירות משופץ שבעליו הערבי נאות להשכיר להם אותו רק לאחר שנסע במיוחד לכווית כדי לקבל לכך רשות מדודו.

בשבועות תשכ"ח, בדיוק שנה אחרי המלחמה, נכנסו רחל ודוד ועוד שש משפחות של יוצאי לח"י לבית הדירות שקיבל את הכינוי "בית השבעה". השכנים הערבים קיבלו אותם במתנות ועוגות, ובתמורה הם עזרו לערבים במגעים עם משרדי הממשלה השונים.

רחל, שבאותם ימים שינתה את שמה ל"ענבר", אירחה בדירתה החדשה אורח נכבד שבא לראות את הפלא החדש של יהודים הגרים בכפר ערבי - ראש הממשלה לוי אשכול. הוא עמד במרפסת והשקיף על מה שהיה פעם נווה יעקב (הישוב ננטש ב-48', א"ע). ואז אמר: "אם אתם יכולים לגור פה אפשר לגור גם שם". כך קיבל את ההחלטה להקים את שכונת "נווה יעקב".

בתחילת שנות השבעים היה זה עיסוק ציוני אחר של רחל ודוד – קליטת עליה – שהביא לפריצת דרך בתחום ההתיישבות. היו אלו ימי מסך הברזל ומסורבי העליה מברית המועצות. רחל ודוד היו מעורבים בסיוע למסורבים, ואף אירגנו הפגנת המונים מול הכותל המערבי, שבה נכחו גם הרמטכ"ל בר-לב וראש הממשלה גולדה מאיר. אחד הפעילים שהכירו במאבק, יהודי מרוסיה בשם זימה אבולניק, ביקש מהם למצוא לו מגרש לפרויקט בניה לעולים חדשים. הזוג חיפש לו מגרש, ומשלא מצא - הציעה לו רחל לבנות במחנה ירדני נטוש באזור גבעון, ששימש את צה"ל לאימונים. לאחר סיור בשטח אבולניק הסכים, הם פירסמו את הפרויקט ומשכו עולים רבים מרוסיה שהסכימו לשלם מקדמות רציניות, וכך נוצר "גרעין גבעון".

מלחמת יום כיפור זעזעה את החברה הישראלית. תנועת גוש אמונים שקמה בעקבות המלחמה במטרה ליישב את חבלי יהודה שומרון ועזה, היתה בית טבעי לפעילותה של רחל. וכך היתה רחל ענבר לחברה בולטת בגרעין המייסד של "גוש אמונים", ותנועת "אמנה" שבאה בעקבותיו. במסגרת התנועה עלה גרעין גבעון, ה"גרעין הרוסי", אל אותו מחנה ירדני נטוש, ונאחז בו למרות התנגדות הממשלה. רחל עמדה בראש הגרעין, אך במחלוקת שהתגלעה בין חברי גרעין על אופיו של הישוב היתה רחל במיעוט. הם רצו יישוב קהילתי. לרחל היה חשוב שכל חבר בקהילה ירגיש מחוייב לתרום לקהילה, ולא רק לקהילה אלא לכלל ישראל. אבל רוב האנשים העדיפו ישוב עירוני רגיל.

וכך התחיל הזוג הבלתי נלאה לחפש שוב אחרי אדמה לישוב חדש. רחל חיפשה ומצאה כי לא רחוק מגבעון נמצאת אדמה שנקנתה בזמן שלטון המנדט על ידי אגודה ציונית ותיקה בשם "מחנה ישראל רמה", אגודה שהוקמה עוד בימי התורכים ושמה לה למטרה לגאול אדמות בארץ ישראל. רחל לא התעצלה, איתרה את יו"ר התנועה, ושכנעה אותו להתיר להם לעלות לקרקע, שעובדה בינתיים על ידי פולשים ערבים. רחל וכמה מחבריה עלו לקרקע וגורשו על ידי הצבא, שחש לעזרת הערבים המעבדים קרקע לא להם. רק אחרי מאבק משפטי שהוכיח את בעלותם על הקרקע קיבלו חברי הגרעין החדש תמיכה ממשלתית בעלייתם. כך נולד יישוב חדש בארץ ישראל – גבעון החדשה. הישוב הישן במחנה גבעון הצטרף בתחילת שנות השמונים לעיר חדשה שקמה במקום – גבעת זאב.

בשנת 88' הגיעו רחל ודוד בעלה למסקנה שעתיד המאבק על הארץ תלוי בתקשורת, ושללא עיתון ראוי לשמו שייצור קהל אוהד להתיישבות, יישארו המתיישבים כחלוץ ללא צבא. הם מכרו את נכסיהם הפרטיים ולקחו הלוואה גדולה מהבנק, כדי לממש גם חזון זה ולהוציא עיתון. במשך שנה, עד שנגמר הכסף, יצא לאור עיתון בשם "מעורב ירושלמי", שחולק חינם בדוכני העיתונים בירושלים. היה זה עיתון "רגיל" לכל דבר, שהיה שונה משאר העיתונים רק בגישתו האוהדת לציונות ולהתיישבות בכל ארץ ישראל. בסופו של דבר, בגלל בעיות מימון נסגר העיתון.

עוד שנים רבות פעלה רחל למען ההתיישבות, והמשיכה לערוך ולהוציא ספרים עד שנותיה האחרונות, שבהן כבר היתה חולה מדי ולא יכולה היתה לעבוד. במרחשון תשס"ז נפטרה אחרי מאבק ארוך ועיקש במחלת הסרטן. דוד בעלה ושתי בנותיה סעדו אותה בשנותיה האחרונות. בליל שבת ה-24 בדצמבר, יתקיים ערב לזכרה במועדון בגבעון החדשה.

 

(מבוסס על מאמרו של אבישי עברי ב"ארץ בנימין", בטאון המועצה האזורית מטה בנימין)

 

עבור לתוכן העמוד