מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

המהפך של מבוא דותן
הגדל

מהפך בקליטה של מבוא-דותן. בחודשים האחרונים נרשמת תנועה של מתיישבים המבקשים להתקבל למקום.

3 משפחות שעזבו את מבוא דותן החליטו לחזור ולגור ביישוב. אליהן הצטרפו עוד 3 משפחות חילוניות חדשות. בנוסף הגיעו למקום 4 משפחות מהגרעין הדתי, שהצטרף למבוא דותן כבר בשנת 2003. סה"כ 10 משפחות חדשות נוספו בשנה האחרונה למבוא דותן.

כיום גרות במבוא-דותן כ-70 משפחות, מתוכם 14 בגרעין הדתי.

בשיא פריחתה גרו במבוא-דותן 75 משפחות, אולם מאז פרוץ מלחמת אוסלו, עזבו את היישוב כ-30 משפחות. גם תקופת ההתנתקות היקשתה על הקליטה. בשלב מסויים נפוצו שמועות שמבוא-דותן וחרמש יפונו עם גנים כדים חומש ושא-נור. אחרי שהושלמה גדר ההפרדה במקום נוצרה תחושה של יישוב שנותר מבודד בעומק השטח, בעיקר אחרי שגם חטיבת מנשה, שהיתה בסמוך, פורקה והועברה לעין-שמר.

למרות הקשיים, כאמור, מסתבר שהרצון ליישב את הארץ גדול מהקשיים הזמניים. גם סלילת כביש עוקף יעבד, שקיצר את הנסיעה לכיוון ואדי ערה ומרכז הארץ, מקל על הרצון לחזור למקום, עם כל חוסר הסימפטיות במעבר במחסום ריחן.

 

 

חשיפה: למה שרון ויתר על עקירת מבוא-דותן

 

 

 אורי בר-און במסוק ביום עליית גרעין אלון-מורה לרוג'ייב.

 

צילום אשר קורלק - קדומיםמדוע ויתר שרון על פינוי מבוא-דותן, במסגרת עקירת ארבעת יישובי צפון השומרון בתוכנית ההתנתקות?

מסתבר כי אחת השכונות במבוא-דותן קרויה על שמו של אורי בר-און ז"ל, שהיה מהאנשים הקרובים של שרון ויד ימינו בתקופתו היותו שר החקלאות, הביטחון והמסחר והתעשיה בממשלות ישראל. משימתו היתה אחת: ניצוח על ביצוע תוכניות ההתיישבות ביש"ע, מבית מדרשו של שרון. בכל פעם שהיה לחץ מדיני או איזו סכנה לאיזשהו מהלך מדיני, היה שרון, בעיקר כשכיהן כשר הביטחון, שולח את אורי בר-און לשטח, לאתר נקודות ולהקים האחזויות חדשות. כך קמו ברכה יצהר ועלי, מעלה-לבונה ומגדלים, נגוהות טנא וגנים ועוד יישובים רבים.

רבות מתוכניות ההתיישבות ביש"ע היו נותרות על הנייר, ולא זוכות להגשמה, לולא השילוב של חזון, כושר עשיה ויכולת שיכנוע שאיפיינו את אישיותו של אורי בר-און. יותר משנענה ליוזמות של ראשי המתיישבים ביש"ע, הוא עצמו הכתיב להם רעיונות, פתרונות והצעות משלו. יומם ולילה השקיע באיתורי משבצות קרקע, בהשגת אישורים והתגברות על אלפי קשיים "קטנים" בדרך להקמת היישובים. הוא ידע להיאבק מרה במי שעמד בדרכה של ההתיישבות, ולא סלח למי ששם לה רגליים.

כבר מהימים הראשונים להתיישבות ביש"ע, עשה לו אורי מנהג לבוא בכל שנה, בערב ראש השנה, לחברים שרכש ביישובים השונים, ולהביא להם דבש מהכוורת שלו, בצירוף ברכות לבביות היוצאות מהלב.

"כל תוכנית טלוויזיה שדיברה סרה בארץ-ישראל הסעירה את דמו. כל מילתרעל בכנסת דיכאה את נפשו עד עפר" - כותב עליו חנן פורת בספרו "את אחי אנוכי מבקש". יום אחד יצאו פורת ובר-און יחדיו לסייר ביישובים חדשים. יחדיו שמחו שמחה גדולה להיווכח כי היכו שורש ועלו יפה. תוך כדי נסיעה התגלע ביניהם ויכוח נוקב, מהו תוואי הדרך הנכון שיש לסלול לאחד היישובים. הוויכוח הפך להיות קולני, כשאורי הפסיק לפתע את חנן ואמר לו בגילוי לב נדיר: "אתה מבין חנן, למה זה כל כך איכפת לי? אני פשוט אוהב את היישובים האלה. אני אוהב אתכם. אולי קשה לך להבין, אבל מאז שאיבדתי את הבן שלי, איך לומר את זה, אתם כמו הבנים שלי".

אמר ולא יסף ומיד התעשת, כמו מתבייש בהשתפכות הנפש, ושב לדון עם פורת בטון ענייני בתוואי הדרך ובגובה התקציב הנדרש לפתיחתה.

כששרון היה שר הביטחון, הוא יזם הקמת 14 מאחזים צבאייםברחבי יהודה ושומרון. בשונה מההאחזויות לא תוכננה בהם פעילות משקית, אלא בסיס להקמת יישובים בעתיד. תנועות ההתיישבות הוותיקות תקפו אז את שרון בחריפות, על ניצול הצבאכ"מכשיר להתיישבות".

האחראי על ביצוע תוכנית הקמת המאחזים היה אורי בר-און. בראיוןלעיתון הצבאי "במחנה נח"ל" הסביר בר-און את עמדתו: "דעתי ברורה, זוהי ארץ-ישראל. גםהורינו, כשבאו לכאן, לא באו מפני שחיפשו מקום נוח וטוב, אלא מפני שזוהי ארץ אבותינו. זוהי הארץ שלנו, הארץ היחידה שיש לנו, ואנחנו באנו לארץ-ישראל לא רק כדי לבנות אתתל-אביב וחדרה, אלא כדי לשוב גם לחברון, לבית-אל, לשילה, ולירושלים. מערכת הביטחוןיחד עם גורמי ההתיישבות קובעת בכל תחילת שנה תוכנית להקמת מאחזים ותוכנית להתיישבותבכלל. כיום רוב המאחזים מיועדים להכשיר את השטח ליישובים עירוניים או קהילתיים, לאחקלאיים".

כתב "במחנה נח"ל" שאל את בר-און: "דרכי הגישה למאחזים רבים עוברותבתוך שטחים ערביים. מדוע?" בר-און לא נבהל מהשאלה והשיב: "במדינות מתוקנות בעולם, כביש הוא דרך ציבורית, והשטח עליו מיועד הכביש לעבור, עשוי להיות מופקע לצורכיציבור, וכך נעשה הדבר גם פה. לעתים, אכן יש פגיעות בשטחים מעובדים או פרטיים, אם כיהכבישים ככלל משמשים את כל האוכלוסיה".

כמו אריק שרון, גם אורי בר-און שילב בחייו בין היותו איש צבא ואיש התיישבות בכל רמ"ח איבריו. בצה"ל שירת כקצין שיריון בכיר בדרגת תת-אלוף. כמושרון, הוא ראה לא פעם את המוות מול עיניו במהלך שירותו הצבאי. במלחמת השיחרור נפצעבר-און אנושות כשהסתער על גדוד קומנדו בקרב בן-שמן. במלחמת יום-הכיפורים שוב ניצלבנס, כשהמטוס בו טס התרסק בהיותו רמ"ט פיקוד צפון. אחרי המלחמה השתחרר מהצבא, ושנה אח"כ איבד את בנו שוקה, שהיה מג"ד, בתאונת ג'יפ בסיני.

עם זאת, בניגוד לכל מיני מלחכי פינכה שסובבו את שרון בכל שנותיו, בר-און היה עצמאי בדעותיו ובמעשיו, ולא חשש לומר לשרון "בפרצוף" את דעתו. לא קשה לנחש איך היה נאבק כארי מול ידידו הקרוב, לו היה זוכה ונשאר בחיים לפני 4 שנים, בתקופת הנסיגה ועקירת היישובים היהודיים בחבל עזה ובצפון השומרון.

אורי בר-און נהרג בתאונת דרכים לפני 22 שנה, בתאונה בכט' תמוז תשמ"ה, 18 ביולי 1985, כשהוא כבר חולה סרטן. כשעמד נושא עקירת יישובים מצפון השומרון על הפרק, ליבו של שרון לא נתן לו להרוס יישוב שבו שכונה על שם חברו הקרוב.

 

 

עבור לתוכן העמוד